סוף השבוע האחרון נתן למערכת הביטחון לא מעט סיבות לאופטימיות, אבל השורה התחתונה נותרה כשהיתה: לאורך זמן, בהיעדר משא ומתן לשלום, גדל הסיכון הביטחוני ומצטמצם מרחב התמרון המדיני-צבאי. ברמה הטקטית-אופרטיבית מסכמים בישראל את הימים האחרונים בחיוב. ההערכות המוקדמות היו מדויקות, ובצד הפלשתיני אכן לא היתה המוטיבציה לחולל מהומות נרחבות. באירועים המעטים שהיו שמרו הכוחות על איפוק, ולמעט האירוע בקוסרא גם נמנעו ממפגעים שהיו עלולים להתסיס את השטח. חשוב מכך הוא התיאום ההדוק עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים שהוכיח כי ביטחונית לפחות יש פרטנר ממזרח לגדר ההפרדה. בכירים בצה"ל נתנו להם אמש את הציון "מעולה": הפלשתינים, קבעו, עמדו בכל מילה, בכל סיכום, בכל הבטחה. הם אמנם עשו זאת מהמניעים שלהם (חשש מאובדן שליטה, רצון להראות שיש להם יכולת לנהל מדינה עם חוק וסדר), אבל השורה התחתונה ברורה - לראשונה מאז הסכמי אוסלו באמת יש על מי לסמוך. הבעיה היא שלא ברור כמה זמן המצב הזה יימשך. מתי (ואם) העם הפלשתיני יתעורר, מתי (ואם) ההנהגה שלו תחליט לעודד אותו להיות אקטיבי יותר, מתי (ואם) תתחולל הפרובוקציה שתוליד הסלמה. אפשר שזה ייקח שבועות ארוכים, אולי חודשים, אבל במערכת הביטחון מאוחדים בדעה: אם לא יהיה אופק מדיני, העימות הצבאי מתקרב. בהיבט הזה הנאומים באו"ם לא העלו ולא הורידו, רק השאירו טעם חמוץ-מתוק: הם קלעו כל צד בעמדתו, אבל הותירו פתח לתקווה. בלהט העיסוק בסוגיה הפלשתינית נדחק הצידה עניין מרכזי אחר: הגרעין האיראני. ראש הממשלה, בנאומו, התריע מפניו, ורמז כי בהיעדר פעולה בינלאומית עשויה ישראל "להגן על עצמה". אפשר להניח שזה, ולא עתיד הגדה, יעמוד גם במרכז ביקורו בישראל של שר ההגנה האמריקני, ליאון פאנטה, בשבוע הבא. ארה"ב תבקש לוודא שישראל לא משתגעת, ובירושלים עשויים להידרש לעיסקה כואבת: סיכול (המדינה הפלשתינית באו"ם) תמורת ביטול (הכוונה לתקוף באיראן). הכותב הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 1
