נאומו של אבו מאזן שלשום בעצרת האו"ם לא היה נאום של פיוס, נאום של מי שעומד בפני קבלת החלטה היסטורית להגיע לשלום אמת הכרחי. לראיה, הנאום לא היה מכוון כלל לציבור הישראלי שאותו על הפלשתינים לשכנע בהכרח בוויתורים למען השלום. לא היה בו שום גילוי של אמפתיה לסבל היהודי לאורך הדורות ולמאוויים ולרגשות של תושבי ישראל, שאף הם קורבנות הסכסוך הישראלי-ערבי הנמשך זה יותר מ-100 שנים. תחת זאת בחר אבו מאזן לייחד את עיקר נאומו להתקפה חריפה על ישראל והציג אותה כמדינה שאינה רק אויבת לשלום אלא אף מדינת אפרטהייד המבצעת באופן שיטתי פשעים נגד האנושות. בכך הוא דחק לסירה אחת את כלל הציבור בישראל, ובכלל זה גם את אלו מתוכו המוכנים לקבל את העמדה הפלשתינית שעיקרה שתי מדינות לשני עמים על בסיס קוי 1967. אבו מאזן אמנם השמיע בנאומו את כל האמירות הנדרשות בדבר רצונו בשלום ובדבר נכונותם של הפלשתינים לחיות בשלום לצידה של ישראל. אפשר מאוד שזוהי אכן מטרתו ולכך באמת כוונתו. אבל כל מי שהאזין לנאומו של אבו מאזן באו"ם היה עשוי להגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי לא רק ששלום עם מדינת אפרטהייד כמו ישראל אינו אפשרי, אלא שלמדינה שכזו אין כלל זכות קיום. אפשר שהמהלך הפלשתיני, ובשיאו נאום אבו מאזן, ישקם את מעמדו ויאפשר לו להוסיף לשרוד למול אתגר חמאס. אבל נאום כזה עשוי, אפילו אם לא לכך היתה כוונתו של הנואם, להכשיר את הקרקע ולהעניק צידוק לפרוץ גל מחודש של אלימות שאחריתו מי ישורנה. מבחינה זו מצא עצמו אבו מאזן צועד בדרכו של ערפאת שבקיץ 2000, נוכח המבוי הסתום שאליו נקלע תהליך השלום, בחר בטקטיקה שהביאה לאינתיפאדה הפלשתינית. יש רק לקוות כי מנהיגי הפלשתינים, ישראל וארה"ב ילמדו מהטעויות שביצעו לאורך השנים האחרונות וישכילו למנוע פרץ של גל אלימות מחודש.
