ומה הלאה, לאחר הנאומים?
, עודכן
לאחר תום חגיגת הנאומים בעצרת הכללית של האו"ם נשאלת השאלה מה הלאה. האם זהו אותו "צונאמי מדיני" ששר הבטחון כל כך הזהיר מפניו?
על פניהם, אין לנאומים בדיון הכללי של העצרת הכללית כל ערך, למעט עצם היחצנות שבדבר. מחר ייכנסו לתיקי האו"ם וייקברו שם.
אבל היה חשוב לאבו מאזן לנצל את הבמה העולמית הזאת להפנות את דבריו לציבור הפלשתיני מחד גיסא, ומאידך גיסא לתקשורת העולמית ולקהל המריעים שישבו בעולם העצרת הכללית בניו יורק ומחאו כפיים.
היה לו חשוב להחזיר לתשומת הלב הבינלאומית את הסוגיה הפלשתינית לאחר שהאביב הערבי דחק את העניין הפלשתיני לשולי החדשות.
היה לו חשוב להוציא במלוא מרירותו את "הנרטיב" הפלשתיני של הקורבן התמידי. היה לו חשוב להטיל על ישראל את מלוא הרפש של הלקסיקון האו"מי המקובל, כולל ההאשמות של טיהור אתני, קולוניאליזם והאפרטייד לפי מיטב המסורת של ועידת דרבן שבה קודמו בתפקיד - יאסר ערפאת - עשה אותו הדבר לפני עשר שנים בדיוק.
היה לו חשוב לביים את הטקס המוזר של הגשת מכתב הבקשה להתקבל כחבר באו"ם - מה שבדרך כלל מהווה מהלך שגרתי ללא כל התרגשות וטקס. אבל עבור אבו מאזן, שלא צבר הצלחות מיוחדות בהובלתו את העם הפלשתיני, זהו חלק משאיפותיו, בטרם היעלמותו מהבמה הבינלאומית, להיכנס להיסטוריה הפלשתינית כגיבור, לא פחות מהראיס עצמו יאסר ערפאת. לא היה בנאומו מסר של פיוס כלפי העם בישראל. להפך. היה בו משום איום והתרסה, האשמות והשמצות. הוא לא הוסיף אמינות כמי שבאמת רוצה שלום.
נאומו של נתניהו - בלי אותה הנימה של דרמטיות, פתוס ורגשנות - פרס בפני מאזיניו, בצורה מסודרת וברורה, את נימוקי ישראל העומדים מאחורי דרישותיה הביטחוניות ודרישות ההכרה במדינה היהודית. לא היו בו איומים ולא התרסות. נאום ענייני.
אבל לאחר הנאומים אנו עומדים עכשיו בפני שני מצבים משפטיים ומדיניים.
הלהיטות של האירופאים ושל יתר חברי הרביעייה הבינלאומית (רוסיה, ארה"ב, האו"ם והאיחוד האירופי) להכות בברזל בעודו חם ולהביא את הישראלים והפלשתינים לחזור מייד למודוס של מו"מ, בתקווה להשיג הסכם שלום בתוך שנה, מעמידה בפני שני הצדדים את הצורך לגבש באופן דחוף עמדות ברורות ודפוסי מו"מ, כולל אפשרויות פשרה. ספק אם שני הצדדים יוכלו לגבש עמדות למו"מ לנוכח העדינות והשבירות הפוליטית הפנימית של כל צד - הקואליציה של נתניהו מצד אחד, והפיצול הפלשתיני בין פת"ח וחמאס מצד שני, אבל האם שני הצדדים מסוגלים להיכנס למו"מ ולהתחייב לתוצאותיו-
הסוגיה השנייה היא עצם הבקשה הפלשתינית להתקבל כחברה באו"ם. מבחינה משפטית הם לא עונים על הדרישות של המשפט הבינלאומי לחברות. אין להם שליטה על השטח ואין הם מכבדים נורמות וכללים בינלאומיים. לכן סביר להניח שמועצת הביטחון תשיב בשלילה לבקשתם או תשהה כל תשובה לתקופה שבה ינהלו הצדדים מו"מ.
אבל דבר לא ימנע מהפלשתינים להגיש בנפרד הצעת החלטה לעצרת הכללית של האו"ם לשדרג את מעמדם למעמד של "מדינה לא חברה". בעצרת הכללית וטו של ארה"ב והרוב האוטומטי של אותן המדינות שהריעו לאבו מאזן לא יאפשרו את השדרוג, אף שלמעשה אין בו כל שינוי מהמצב הקיים. המשמעות המעשית של השדרוג - הושבה ליד משלחת הוותיקן.
אבל ללא ספק ינסו הפלשתינים לטעון בפני גופים בינלאומיים - סוכנויות של האו"ם כמו אונסקו, ארגון הבריאות העולמי, ארגוני הבריאות, התעופה, ובתי הדין השונים - שעצם ההכרה של עצרת האו"ם מהווה למעשה הכרה בהיותם מדינה של ממש.
מצב זה יהווה בשביל ישראל כאב ראש נוסף שעימו נצטרך להתמודד.
הכותב הוא שגריר ישראל בקנדה לשעבר והיועץ המשפטי של משרד החוץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו