העולם לא יישא היום את עיניו לעבר בניין האו"ם בניו יורק בציפייה לנאומו של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן. דומה שגם בשטחי הרשות איש אינו כוסס את ציפורניו לקראת הנאום, וספק אם מרביתם של הפלשתינים יטרחו לצפות בו או להאזין לו. זה חודשים רבים עמלה הרשות הפלשתינית לטפח ציפיות לקראת דיוני העצרת הכללית של האו"ם, אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבה. בראש ובראשונה אכזבתם של הפלשתינים, אך גם של אלו שציפו לצונאמי בחודש ספטמבר ובמקום זאת קיבלו ים רגוע ושקט. ואכן, האסטרטגיה הפלשתינית של החודשים האחרונים נכשלה כישלון חרוץ כשהתברר כי איומי הפלשתינים בפנייה לאו"ם לא כופפו את ישראל ולא הביאו את מנהיגיה להיכנע לתביעות הפלשתיניות, ובה בעת לא העניקו לפלשתינים הישגים להתהדר בהם בזירה הבינלאומית. במקום זאת הם הבליטו את עומק המחויבות האמריקנית לישראל, וחיזקו באופן בלתי צפוי ואף מפתיע את ראש הממשלה בנימין נתניהו מבית ובזירה האמריקנית. דיוני העצרת הכללית עתידים לגרום, ללא ספק, נזק סביבתי לישראל אך הודות להתייצבותו הנחרצת של הנשיא אובאמה לימינה של ישראל, נזק זה הוא מצומצם יחסית. ולבד מכך, הנזק הנגרם לישראל אין בו כדי לקדם את הפלשתינים ולו במילימטר אחד לעבר מימוש מטרותיהם. כל שנותר הוא להמתין ולראות אם ישכיל אבו מאזן בנאומו לרדת באופן אלגנטי מהעץ שעליו טיפס בחודשים האחרונים, ובכך לשמר את מנהיגותו ואת השליטה שלו ברשות, או שמא יהיה זה נאום התרסקות שיסמל את סוף הקריירה של אבו מאזן כמנהיג העם הפלשתיני ואולי את קיצה, לעת עתה, של דרך השלום שלה חייבה עצמה הרשות בשנים האחרונות. שהרי התסכול הפלשתיני עשוי להיות מתורגם להידרדרות לאלימות - תחילה הפרות סדר ולבסוף גם פנייה לטרור, בדיוק כמו לפני קצת יותר מעשור. זהו אפוא רגע האמת של אבו מאזן ושל עמו, ואת אות הפתיחה לעתיד להתרחש הוא ייתן - לחיוב או לשלילה - בנאומו היום.
