ברמאללה החליטו אתמול שלא להמתין לתוצאות הדיונים במסדרונות האו"ם בשאלת ההכרה במדינה פלשתינית. ההמונים העדיפו, כך נראה, להקדים את המאוחר ולצאת לרחובות כדי לחגוג את המדינה שבדרך. צריך, עם זאת, לדייק ולהזכיר שלא היה מדובר בהמונים אלא באלפים בודדים, ואף אלו לא באו מרצונם אלא הובאו בידי הרשות הפלשתינית באופן מאורגן ממקומות העבודה שלהם או מבתי הספר אל הכיכרות ברמאללה ובערים פלשתיניות אחרות כדי לחגוג ובעיקר כדי להפגין תמיכה ביושב ראש הרשות אבו מאזן. הפלשתינים ביקשו לחקות את החגיגות ברחוב היהודי בארץ ישראל מייד לאחר קבלת הצעת החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. אחרי הכל, זה שנים אחדות מנסה הרשות הפלשתינית ללכת בדרכו של היישוב היהודי בארץ ישראל בימים של טרם קום המדינה ולנסות לקבוע עובדות בשטח, בדרך של צעד אחר צעד, ובעיקר של בניית מוסדות של מדינה שבדרך. אבל דומה כי לפלשתינים אצה הדרך לחגוג במקום להתמיד בסבלנות במסע הארוך לקראת בניין המדינה שבדרך, ולקראת הסכם שלום שיאפשר הקמת מדינה שכזו. מדינת ישראל לא קמה רק בשל החלטת עצרת האו"ם, אלא תודות ליישוב יהודי מאוחד ומלוכד שבראשותו הנהגה הירואית שידעה לקבל החלטות קשות. עזה היוותה אתמול את ניגודה הגמור של רמאללה. שעה שבבירת הרשות חגגו ההמונים ברחובות, בבירת חמאס התנהלו החיים כרגיל כאילו ההתרחשויות במסדרונות האו"ם אינן נוגעות לתושבי הרצועה. חמאס אינו מסתיר את דעתו השלילית על תרגיליו של אבו מאזן. לדעתו, יש במהלך הפלשתיני משום הכרה - עקיפה ככל שתהיה - במדינת ישראל. אפשר שהשמחה ברחובות רמאללה אותנטית ומעידה על הרצון הפלשתיני בהתקדמות בדרך למדינה. אבל מוקדם לקבוע אם הפלשתינים יעדיפו לנסות ולהתקדם בדרכה של הרשות, דרך מדינית בעיקרה, או שמא ישובו לדרך חמאס, דרך האלימות והמאבק המזוין.
