תהלוכות ונאומים: זמן לאחדות ישראלית

סוף השבוע הקרוב יעמוד בסימן ניסיונם של הפלשתינים לייצר הסכמה בינלאומית לשאיפתם להכרה במדינה פלשתינית. קשה לדעת אם ההנהגה הפלשתינית באמת מעוניינת במדינה, שהרי הסיכויים להקמתה הם מזעריים בלי שיתוף פעולה של ישראל, או שמא מדובר בניסיון לייצר מיתוס חדש. זה 40 שנה מתמחים הפלשתינים ביצירת ימי אזכור (יום הנכבה ויום הנכסה) ומיתוסים שקריים (זכות השיבה, זכות למדינה ועצם קיומו של עם פלשתיני בעל זהות מוגדרת).

ימי אזכור ומיתוסים, הגם שהם שקריים, הכרחיים ל"עם צעיר" שרק בעשורים האחרונים החל להתגבש ולהמציא את הלכידות הלאומית שלו. ימים אלה הם, בפועל, מדורת השבט שלהם שאמורה לנקז אנרגיות חברתיות לתוך התלהמות, אלימות והפגנות. החשש הגדול והמטריד הוא שמעבר להתלהבות הרגעית של הנפת דגלים ומכוניות צופרות, הדברים יגלשו להתנגשויות אלימות עם חיילי צה"ל ועם האזרחים הישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון.

כבר לפני שנים רבות הגתה ההנהגה הפלשתינית, אולי בהשפעת השמאל הרדיקלי הישראלי, את רעיון המצעד האזרחי אל נקודות המפגש עם הריבונות הישראלית. לא פעם נשמעה מחוגים אלה השאלה מה תעשה ישראל ביום שבו מאות אלפי פלשתינים ינסו לחצות את הגדר בדרכם לרמת אביב (שייח' מוניס), רעננה (חירבת עזון) וירושלים (אל-קודס). כל בר דעת מבין היום כי ההתנחלויות אינן מעניינות את הפלשתינים. הם רוצים את זכות השיבה לשטחים שעליהם הוקמה מדינת ישראל בשנת 1948. גם דרישה זו היא רק שלב ראשון מבחינתם בדרך לחיסולה של המדינה.

רעיון המצעד האזרחי התעצם בעקבות האירועים האחרונים בסוריה, בלוב, במצרים ובתוניסיה, שבהם נהרגו ונפצעו מאות אזרחים על ידי הנהגתם המושחתת והאלימה. ההנהגה הפלשתינית, שהוכיחה כבר בימי יאסר ערפאת כי חיי אדם אינם ערך מקודש בעיניה, עלולה לדחוף את הפלשתינים להתנגשות אלימה.

על פי הפרסומים בתקשורת, חיילי צה"ל נערכו ותודרכו לסיים את אירועי ספטמבר בלי פגיעה במפגינים הפלשתינים. אמצעים חדשניים לפיזור הפגנות הוצבו במקומות מועדים לפורענות, ויש רק לקוות שהאירועים לא ייצאו משליטה. קל מאוד להבעיר יער של שנאה, אך קשה מאוד לכבותו.

אין זו הפעם הראשונה שישראל ניצבת כמעט לבדה במערכה קשה. אנו, היהודים, מכונים עברים כיוון שאבינו הקדמון אברהם ניצב מעבר אחד של הנהר, וכל העולם מהעבר השני. במשך אלפי שנים זה היה גורלנו, אך הפעם לשם שינוי יש לנו מדינה, אהבת, חירות ונשק.

ברגעים כאלה חובה עלינו להתלכד מתוך אחדות הגורל היהודי. את הוויכוחים הקשים שבינינו ניתן להשאיר לימים אחרים. הניצחון שלנו יהיה באחדות ובאמונה, כי המאבק האמיתי אינו על מדינה פלשתינית אלא על זכותה של מדינת ישראל להתקיים. ובמאבק הזה איננו יכולים להפסיד, שהרי שבנו הביתה לנצח נצחים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו