אז מה למדנו מ-19 יום של אליפות אירופה, שהסתיימו שלשום בגמר גדול ובזכייה של נבחרת החלומות האירופית ספרד? למדנו שהמילה מחויבות לא פסה מהעולם - לא אצל נבחרת גדולה כמו ספרד ולא אצל נבחרת קטנה כמו מקדוניה. למדנו שבחירה והתאמה של מתאזרח היא מעשה אמנות: ע"ע בו מקאלב במקדוניה וסרג' איבאקה בספרד. למדנו שגם לוזריות אפשר להסיר. צרפת עשתה את זה בטורניר הזה - אחרי שנחשבה בשנים האחרונות למספר 2 על הנייר, היא הפכה למספר 2 בפועל. למדנו שיש סוג של משבר בכדורסל האקס-יוגוסלבי. כל הנבחרות החזקות מבחינה מסורתית שהתפלגו מיוגוסלביה נכשלו, ודווקא האחות הקטנה והלא-מצליחה, מקדוניה, היא זו שהפתיעה את כולם. סרביה צנחה מסגנות אליפות אירופה למקום השמיני, סלובניה הידרדרה מהמקום הרביעי לשביעי, מונטנגרו שהגיעה עם ציפיות גבוהות לא עברה שלב, וכמוה גם קרואטיה שהתרגלה להגיע באופן קבוע לרבע הגמר. למדנו שבאופן כללי היו הרבה נפילות בטורניר הזה, אבל באופן מפתיע הן לא פגמו ברמה ובעניין. ל"יוגוסלביות" אפשר להוסיף גם את המארחת ליטא ואת טורקיה. על רקע גל האכזבות של הנבחרות הבכירות אפשר להעריך יותר את ההישג של דיוויד בלאט עם רוסיה: גם לעמוד בציפיות ולא להתחלק במקומות לא צפויים צריך לדעת. למדנו שהשידוך בלאט-רוסיה הוא שידוך טוב. למרות ה"אין רכז" שלו הוא השיג את מדליית הארד, כשהוא סוגר כבר שישה קיצים שכמעט כולם נעו בין עמידה בציפיות להצלחה. למעשה, הנפילה היחידה של המאמן הישראלי עם רוסיה היתה בטורניר האולימפי. למדנו שלמרות כל הבעיות שלו, לכדורסל היווני לא חסר עומק. יוון יכלה בקלות לגמור כמו גדולות אחרות, ולה היה תירוץ אמיתי: היא היתה הנבחרת החסרה ביותר בטורניר. למרות זאת, היא סיימה טורניר שני ברציפות עם הישג ביחס לציפיות ולמספר הנעדרים: באליפות הקודמת היא זכתה בארד, הפעם השיגה מקום בטורניר הקדם-אולימפי. למדנו שלמרות המהלך ההזוי של הגדלת הטורניר ל-24 נבחרות, שהכניס כמה מתמודדות לא ראויות, הטורניר הזה היה הצלחה. אלא שהיורובאסקט הצליח למרות המהלך, ולא בגללו. אם היה כל כך טוב עם 24 נבחרות, תארו לכם איזה טורניר היינו מקבלים לו היו רק 16.
