בסוף השבוע גורש השגריר הישראלי ממצרים. לא הממשלה המצרית היא שגירשה אותו, אלא ההמון הפרוע השולט כיום ברחובות קהיר. מדובר באירוע צפוי מראש ואולי אף בבחינת שאלה של זמן. אפשר, כמובן, להסבירו במתקפת הטרור משטח סיני לפני שבועות מספר. אפשר גם להסבירה בגירוש השגריר הישראלי מאנקרה, בבחינת אפקט דומינו שבמסגרתו ההמון המצרי מתקנא במהלכיו ובתעוזתו של רה"מ הטורקי. אחרי ככלות הכל, השבוע צפוי ארדואן לבקר במצרים שבה הוא נהנה מפופולריות מרקיעת שחקים. אבל ברור שלגל המחאה שמצא לו כתובת בבניין השגרירות הישראלית בקהיר, סיבות עמוקות הרבה יותר. המהפכה המצרית של ינואר 2011 מצאה עצמה מבחינות רבות במבוי סתום. המצב הכלכלי מידרדר והולך, הביטחון טרם שב לרחובות, והעיקר, הדרך לבחירות ולכינון דמוקרטיה עודנה מלאה מהמורות. במצב כזה אין קל יותר מלשוב ולהתמקד בישראל, המהווה מכנה משותף נמוך שסביבו יכולים להתאחד כלל הכוחות הפוליטיים במצרים, ושסביבו אפשר בקלות לגייס המונים להפגנות ולפעולות מחאה. לכן, יש להניח כי גם לולא התקרית בסיני או המשבר עם טורקיה, אירוע דוגמת זה היה מגיע - בין על רקע הקיפאון בתהליך השלום עם הפלשתינים ובין על רקע מושב עצרת האו"ם הקרוב ובעצם כל אירוע אחר באזורנו. הבעיה היא שישראל היא היעד, אבל הכתובת האמיתית של המפגינים היא השלטון הצבאי השולט כיום במצרים, העשוי להיות מטרתם הבאה. הממשל המצרי נלחם על חייו, ובעצם גם על עתידה של מצרים כמדינה יציבה הממלאת תפקיד מוביל באזור. אחרי ככלות הכל, מצרים כבר חוותה תקופות שבהן נשלטה בידי שלטון המחויב למדיניות רדיקלית ומתלהמת. היתה זו תקופת שפל בתולדותיה, שהביאה עליה אסונות אין קץ. יש לקוות כי הממשלה המצרית תשכיל למצוא את דרך המלך שתאפשר לה להחזיר יציבות ולקדם דמוקרטיה, אך בה בעת לשמור על הסכם השלום עם ישראל - הסכם שהבכירים המצרים מביעים לו מחויבות מלאה וכנראה גם אותנטית.
