כשהאספסוף הוא הריבון

הנבואה שהגשימה את עצמה - כך אפשר להגדיר את האירוע החמור שלשום בקהיר.

שגרירות ישראל במצרים, סמל השלום החשוב עם שכנתנו, נפרץ על ידי ההמון שמתייחס אל 31 שנות היחסים כאל תקלה. השלום ספג מהלומה קשה בדיוק כמו ישראל.

לאבד שני שגרירים בשבוע אחד זה קצת יותר מדי גם עבור מדינה שנאלצת לראות שוב ושוב ובהזדמנויות שונות כיצד רומסים באופן בלתי נסבל את דגלה. יש דמיון רב בין הזעם הטורקי למצרי, גם אם באנקרה עומד מאחורי המהלך ראש ממשלה שמבקש לרצות את ההמון הערבי, ובמצרים מדובר בהמון שמוצא בישראל שעיר לעזאזל לתסכולו במקרה הטוב או מושא לריצוי שנאתו במקרה הרע.

בטורקיה, כמו בקהיר, כועסים עלינו. במקרה הראשון ישראל אחראית להרג תשעה "פעילי שלום" ובמצרים למותם של חמישה חיילים. בשני המקרים ישראל הצטערה אך לא התנצלה, מאחר שהדברים לא התרחשו במקרה. מבין טורקיה, מצרים וישראל - מי המדינה שבאמת צריכה לכעוס-

לא נעים לראות שגרירות סגורה, אבל עוד יותר לא נעים לראות שגרירות תחת מתקפה. שגרירות ישראל במאוריטניה, שעליה הייתי מופקד ארבע שנים, חוותה את שתי הטראומות גם יחד. עד לסגירתה ב-2009 בהנחיית השלטונות עשו המאוריטנים הכל כדי לשמור עליה מפני המפגינים (ולא מפני אל-קאעידה). אפילו במאוריטניה הרחוקה ידעו לכבד נורמות בינלאומיות. אבל היו אלה זמנים אחרים.

אביב העמים הערבי טומן בחובו הבטחות, אבל בינתיים מתחילים לממש את הסכנות. מהפכת א-תחריר במצרים הביאה למציאות חדשה: מעבר לגבול קם לו שלטון צבאי שמבקש לפני הכל לרצות את ההמון. גם זה סוג של "דמוקרטיה" - רק חבל שהיא באה על חשבוננו.

לא צריך היה להיות גאון גדול כדי לדעת שסכנה אורבת לשלום עם מצרים. במשך שנים ארוכות ישראל לא רצתה רק שלום עם הערבים כי אם גם נורמליזציה. העולם הערבי, ליתר דיוק חלק קטן ממנהיגיו, היה מוכן להתפשר על הסכם שלום עם מעט תכנים. הבעיה הפלשתינית היתה תירוץ מצוין למגבלות הקשר. ההמון הוא זה שתמיד התנגד לנורמליזציה. והנה, אותו המון הופך פתאום לריבון. אפשר לברך אותו על הנחישות והבשלות שלא להסתפק רק בהדחת מובארק, אבל קשה להתפעל ממנו בעודו בועט באחד ההישגים הגדולים של מצרים המודרנית. טוב ששמענו אתמול גם קולות שפויים מקהיר שתומכים בקשר.

ימים לא קלים עוברים עלינו ועל העולם בכלל. ככה זה כשאין בעל בית. פעם הילד החזק של הכיתה היה פה כדי להתריע. עכשיו חוששים בוושינגטון שלנציגות שלהם בקהיר צפוי גורל דומה לזו שבתימן וסוריה.

אביב העמים הערבי מגיע די מוקדם לשלב הפיכת הנגד. במצרים זועמים על הצבא, בתוניסיה יותר מ-70 אחוזים אינם מרוצים מהמצב החדש, ובלוב עוד לפני שתפסו את קדאפי יש כבר כאלה הטוענים כי היו מעדיפים את השליט על פני הקולוניאליסטים החדשים מצרפת ומבריטניה. כל אלה לא מבשרים לנו טובות.

לא נותר לנו אלא להצטער ששלטונות מצרים לא שמרו לנו על הבית בקהיר, שההמון בקהיר מתנהג כאילו אף פעם לא היה שלום, ושאמריקה בסיפור הזה מאוד נאיבית. ובינתיים, יש לייחל לאביב עמים ערבי גם בכל הקשור ליחסים עם ישראל. זה, דרך אגב, לא נראה באופק. בינואר הבטיחו לנו עונה אביבית ארוכה ובמקום זאת חטפנו סופה חורפית קשה כבר בספטמבר, כשבניו יורק אפילו עוד לא הכינו את אולם הנאומים של עצרת האו"ם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו