לשואה יש "רשימת שינדלר". המינגוויי כתב את "למי צילצלו הפעמונים" בעקבות חוויותיו במלחמת האזרחים הספרדית. על מלחמת קוריאה למדנו מסידרת הטלוויזיה "מ.א.ש", הציור המפורסם של דלקרואה מסמל את המהפכה הצרפתית, והסרט "ספינת הקרב פוטמקין" מייצג את המהפכה הקומוניסטית. הרשימה כמעט אינסופית. לכל אירוע היסטורי בעל חשיבות גלובלית צמודה יצירת אמנות אהובה ומוערכת, שמזוהה עימו באופן מובהק. אצלנו, למשל, "ירושלים של זהב" ניסח את מלחמת ששת הימים בשיר. אבל לאירועי 11 בספטמבר טרם נמצאה יצירה. כאילו האמנים של ימינו לא לגמרי יודעים מה לעשות איתם. גם המנון אין. רבים וטובים ניסו - ספרינגסטין, ניל יאנג, לאונרד כהן - אבל איש לא הצליח לכתוב שיר בלתי נשכח, לתפוס את האימה של אותו היום בבית ופזמון. לשם השוואה, נסו להאזין ל"For What it's Worth" של באפלו ספרינגפילד בלי לחשוב על מלחמת וייטנאם - זה בלתי אפשרי. משירי המלחמה ההיא אפשר להרכיב אלבום כפול של להיטים. לאסון תאומים אין להיט אחד. ייתכן שלהוליווד ייקח עוד עשור או שניים כדי לעשות את הסרט, בה"א הידיעה, על אסון התאומים, כמו ש"רשימת שינדלר" הוא "ה"סרט שואה ו"אפוקליפסה עכשיו" הוא "ה"סרט וייטנאם. "טיסה 93" שיצא כעבור חמש שנים היה מלא עוצמה, אבל התרכז בחלק מאוד צר של האירועים. אוליבר סטון הרים את "מגדלי התאומים", אבל מעטים הלכו לצפות בו. בשביל הקהל הרחב, זה כנראה עדיין היה מוקדם מדי. אולי אפשר למצוא את ההשפעה של נפילת המגדלים בהקצנת סרטי האסונות שיצאו מאז: השידור החי ממנהטן עשה בית ספר לכל אנשי האפקטים בהוליווד, שהיו חייבים להעביר הילוך כדי להתחרות במציאות. בספרות קיבלנו כמעט מכל אחד מהסופרים "החשובים" של אמריקה רומן שהושפע ישירות מהמתקפה: פיליפ רות', פול אוסטר, דון דלילו ועוד. אבל אף אחד לא הפך לקלאסיקה. היחידים שהתקרבו הם שני סופרים בני הדור הצעיר: ג'וזף אוניל מספר ב"ארץ שפלה" על משפחה ניו-יורקית שמתפרקת בעקבות נפילת המגדלים (הספר זכה להמלצה אישית מהנשיא אובאמה והמכירות זינקו) וג'ונתן ספרן פויר כתב על ילד שאיבד את אביו באסון ב"קרוב להפליא ורועש להחריד". הספר יהפוך בקרוב לסרט עם טום הנקס. אולי הוא יצליח, במקום שאחרים נכשלו, וייתן לנו את סרט אסון התאומים האולטימטיבי. גם הטלוויזיה נמנעה מלגעת בנושא ישירות. אין סידרה על האסון. יש סדרות על ניו-יורק, על המלחמה בטרור ("24"), ואפילו על הכבאים ששרדו ("הצילו"). אך העיסוק באירוע עצמו כמעט מיותר. הרי הוא קרה בטלוויזיה, וכולנו ראינו אותו. איך אפשר לחדש- זאת הסיבה הראשונה לפספוס ההיסטורי של יוצרי התרבות: מאוד קשה לבנות עלילה מקורית או לנסח מחדש משהו שתועד מכל כך הרבה זוויות ונצפה בזמן אמת ובאינסוף שידורים חוזרים על ידי כל כך הרבה זוגות עיניים. הסיבה השנייה עמוקה יותר: מדובר עדיין במה שביטחוניסטים מכנים "אירוע מתגלגל", וברור לכולם שחיסולו של בן-לאדן אינו הסצנה האחרונה בתסריט. נראה שהבמאים והמשוררים מחכים לראות איך הסיפור הזה נגמר לפני שהם מספרים לנו אותו בדרכם.
