הכישלונות הצורבים של נבחרות הכדורגל והכדורסל של ישראל בסוף השבוע בזירה האירופית מעידים שמשהו מהותי לא עובד בספורט הישראלי. אלה לא היו עוד הפסדים אלא נקודת מפנה ביחס שלנו לענפי ספורט מרכזיים בישראל - כדורגל וכדורסל. בכדורסל עוד היו פה ושם הבלחות של כישרון ורצון (בשלושה הרבעים הראשונים של המשחק מול סרביה). פה ושם ראית שחקן שמשקיע מאמץ ומגלה סימני כישרון (פניני, נסים ולפרקים גם בלו ואליהו), אבל אין לנבחרת הכדורסל מנהיג על המגרש. כשמיקי ברקוביץ' כיכב בנבחרת, ראית שיש לה מנהיג ויש לה נשמה; כשמאיר טפירו הנהיג את נבחרת הכדורסל במשך שנים, יכולת לראות שיש מי שנושא את האחריות על גבו. אבל כיום הנבחרת נראית כמצבור של שחקנים שלוקים באדישות ובשיתוק מוחלט כשהם מתייצבים למשחקים קובעים. אצל גרין, הלפרין וטל בורשטיין אינך רואה את הלהט בעיניים, את הרצון העז לנצח ואת השאפתנות להביא כבוד למדינה שהם מייצגים. לפרקים נדמה היה שהם נטלו כדורי שינה לפני המשחקים. גם המאמן אריק שיבק לא נראה כבעל יכולת להלהיב את השחקנים ולדרבן אותם להפגין יותר מ-100 אחוזים מיכולתם. זאת בניגוד לפיני גרשון וצביקה שרף, שלא לדבר על רלף קליין האגדי. בנבחרת הכדורגל המצב חמור יותר. המאמן פרננדז הציב במשחק הגורלי והחשוב ביותר הרכב של שחקנים שכמעט כולם משחקים בחו"ל, והציפיות היו גדולות. אבל שום דבר ממה שאמורים היו ללמוד באירופה לא התבטא במגרש. לעומתם, היוונים הנוצצים פחות שיחקו בשאפתנות רבה, נלחמו על כל כדור, היו זריזים וקלילים, וניכר היה שחשוב להם מאוד לנצח (או לפחות לא להפסיד). הנבחרת שלנו לא השכילה להציג אף התקפה מתוכננת, שום בעיטה של ממש לשער היווני. למה זה קורה? איך ייתכן שמדינה שהצליחה לפתח חיל אוויר מהולל עם טייסים מצוינים, מדינה שיש לה כישרונות נפלאים בתחום ההיי-טק, המדע והתרבות נכשלת זה שנים בספורט? אי אפשר להאשים את השחקנים כי עובדה שבעולם הם מצליחים. הסיבה העיקרית היא השיטה. הספורט הישראלי אינו מתבסס על תרבות ניהול נכונה, כמו זו שקיימת בענפי היי-טק, למשל. בספורט הישראלי לא בוחרים מאמן לפי שיטת האימון שהדגים לראשי ההתאחדות כדי לשכנעם שהוא מתאים אלא רק לפי שם או הבטחות להישגים. בספורט הישראלי לא בוחרים לנבחרות שחקנים שיודעים לשחק יחד כמכונה אלא את מי שמציג כושר טוב בנפרד. בספורט הישראלי לא נותנים למאמן פרק זמן להציג דרך אלא בוחנים רק לפי תוצאות. וכך דווקא התוצאות הטובות מתרחקות. בשורה התחתונה, בישראל עדיין לא מתייחסים לספורט ברצינות הראויה. יש כישרונות, אך אין תרבות ניהול. עד שזה לא ישתפר, נמשיך להתאכזב.
