לדבר, ולעניין

המחאה החברתית סיימה בצליל מהדהד. אמנם לא מיליון מילאו את הרחובות והכיכרות, אבל המונים. יותר ממה שניתן היה לשער. יותר מכפי שהמארגנים עצמם העריכו או חששו. קיץ 2011 נרשם על שם המחאה החברתית. היא גברה על כל נושא אחר שהעסיק את ישראל במהלך יולי ואוגוסט. גם על הטרור בדרום ועל הקרע עם טורקיה.

זו היתה מחאה מנומרת. מנהיגיה היו קואליציה של השקפות ודעות סותרות ויעדים מורכבים. חלק מהיוזמים תקעו יתד בשדרות רוטשילד כדי לעקור משורש את הממשלה. האחרים התפזרו על פני שורה של ערכים, החל במי שחתרו לחדש את המשטר הסוציאליסטי שבו הממשלה היא הגורם המרכזי בחיי האזרח, וכלה במי שביקשו לשפר את החינוך והכלכלה ורמת החיים במסגרת ליברלית וסוציאל-דמוקרטית.

פער הכוונות בא לכלל ביטוי בהתבטאות של המארגנים. מי שרצה בהפיכה סירב להידבר עם מנואל טרכטנברג וועדתו. מי שחתר לשינוי נהג אחרת. אם נכון שבסופו של דבר יצחק (איציק) שמולי שיקף את דעת הרוב, כי אז מפגיני המחאה החברתית מוכנים להעניק הזדמנות למשא ומתן עם הממשלה. עצם הנכונות לנהל משא ומתן מבוססת על ההנחה שהצדדים מבינים כי אין פתרון מוסכם בלי פשרה.

המראה אמש היה מרהיב. מאות אלפים מהמעמד הבינוני שמילאו את הרחובות, שבאו בתביעות מתוך אהדה והזדהות, עם כוונות טובות לרוב. תוכן הנאומים היה הבסיס להתדיינות. עכשיו, כששדרות רוטשילד בתל אביב וגם הכיכרות בשאר הערים יתפנו מן האוהלים, חייבת הממשלה להיזהר שלא לנצל את היעדרם ולא לאכזב את המחנה החשוב שהציף את הרחובות.

אי אפשר למלא אחרי כל התביעות. בגודשן הן התאבדות כלכלית. אבל גם לא לנצל את קיפול האוהלים כדי להדוף את התביעות יותר מכפי הנחוץ.

הממשלה צריכה להוכיח להם כי טעו בהתנגדם לחוק הווד"לים, אך לכך עליה לשחרר קרקעות בהקדם; ועליה לסיים את שערוריית הפירמידות המונופוליסטיות, שתידון הבוקר בבג"ץ; ולסלול דרכים להוריד את יוקר המחיה ולעודד את החרדים והערבים להצטרף לשוק העבודה. אפשר כי בשלב האחרון תיפרץ גם מסגרת התקציב באחוז או שניים.

בסופו של יום אין הסבר מניח את הדעת מדוע המחאה החברתית עלתה יפה. חלק מהנואמים אמש אמרו כי בסיסה היה הייאוש. אחרים טענו כי דווקא התקווה היתה עמוד השדרה שלה. נראה כי נוסחת ההצלחה היא חיבור בין ייאוש לתקווה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו