לנבחרת עם פוטנציאל דרוש מאמן אמיתי

סערת הרגשות שליוותה את הכדורגל הישראלי בערב שבת לאחר ההפסד הצורב ליוון מתחלפת בשעות אלה בעצב ובאכזבה על הפספוס העצום של עוד טורניר שהלך לאיבוד.

המאמן לואיס פרננדז הוא בעיה גדולה ומטבע הדברים החיצים מופנים אליו כמי שנושא באחריות המקצועית .הצרפתי נמצא בדרך הביתה, כי הוכח שהנבחרת שלו לא יודעת מה היא רוצה מעצמה.

לא ברור על מה הוא עבד עם כל השחקנים שזימן בשנה וחצי האחרונות אם החל מהדקה הראשונה סגנון המשחק של הנבחרת שלנו מזכיר את נוטס קאונטי בשנות ה-80, עם שיטת הבעט ורוץ. בשביל זה לא צריך מאמן.

פרננדז לא סופר אותנו. הוא חשב החל מהרגע הראשון שהגיע למקום נידח שרק באמצעות כדורגל פחדני ונגרר מסוגל לעשות משהו. אם הנבחרת לא מבצעת שום מהלך מתוכנן מההגנה להתקפה במשך 90 דקות - זה מעליב.

העניין החברתי חשוב, אבל כשהוא מאפיל על התחום המקצועי זה עצוב מאוד. שוב ושוב שמענו ממחנה הנבחרת על החומר האנושי, האווירה, המרקם והאחווה משל מדובר בקבוצה של נעמ"ת. המאמן אוהב את השחקנים והם אותו. אידיליה. אבל מה עם קצת כדורגל-

קשה להשלים עם זה שהרמה של הנבחרת, כפי שבאה לידי ביטוי במשחק הזה ובכל משחקי המוקדמות, תואמת את היכולת של השחקנים. הרי ראינו את אותם שחקנים ביכולת הרבה יותר טובה במדי הקבוצות, אבל ביום שישי הסתבר שלא כל מה שטוב לקבוצה מתאים לנבחרת. התברר שהדרישה מהשחקנים לעמוד בלחץ של מדינה שלמה לא מתאימה לרבים מהם.

הרבה מאוד שחקנים הרוויחו את המקום שלהם בסגל בזול בגלל הגישה של פרננדז. ההשתייכות לנבחרת אמנם קידמה אותם בפן הכלכלי וחלקם אף יצאו לאירופה, אבל כשהיה צריך להחזיר, הם לא הגיעו לארץ.

השאלה היא למה השחקנים לא נתנו מעצמם יותר. אפשר להפסיד ליוון, היא עדיין לא לטביה או מלטה, אבל אי אפשר להשלים עם הרפיון המנטלי והתבוסתנות שראינו על הדשא ביום שישי, ואין ספק שלא הכל זה המאמן. ברגעים כאלה נחשפים הגברים ומתגלים הילדים.

יוון הפגינה צניעות. היא הוכיחה על הדשא בבלומפילד (ולא בתקשורת) שגאווה לאומית מחפה על חולשות כאלה ואחרות. כנראה שלשמח עם הנלחם על הלחם חשוב יותר מלשמח עם הנאבק על מחירי הקוטג'.

בכדורגל יש תמיד את המטרה הבאה וצריך להתחיל להתכונן אליה כבר עכשיו. אין ביטחון שבפעם הבאה נצליח, אבל עם מאמן כמו אלי גוטמן לפחות נראה נבחרת שיודעת מה לעשות על המגרש.

גוטמן חייב להתעקש על חוזה לשתי קדנציות משום שבקמפיין הבא כבר יהיו לנו יריבות חזקות יותר, והיעד צריך להיות אליפות אירופה 2016, שאליה יעפילו כבר 24 נבחרות.

אם גם אז לא נעפיל, כנראה שנצטרך לראות את לוזון על הכיסא של פלאטיני, מביא לישראל את אירוח היורו ב-2020.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו