ד"ר ליאוניד אידלמן נבחר כחוק לעמוד בראש ההסתדרות הרפואית. ניתן לו מנדט לנהל משא ומתן עם הממשלה. איש מהרופאים - משתלמים ומתמחים - לא עירער על כך. השביתה התארכה עד כדי 150 ימים. אידלמן תימרן, הסכים, חזר בו, שבת רעב, שב אל שולחן המשא ומתן וסיכם. בעקבות ההסכם שופר מצב הרופאים, בראש ובראשונה באזורי הספר. בסעיף זה ההסכם הוא מופת לבאים אחריו. הגיעה העת שהשכר העולה ישמש תמריץ ליישב את הגליל והנגב. כל רופא מתמחה בלתי מרוצה בגוש דן מוזמן לעבוד ביוספטל וסורוקה ופוריה וזיו באילת ובאר שבע וטבריה וצפת. שם מצפה להם עליית שכר משמעותית. אולי עליית השכר במרכז הארץ אינה מספקת, אבל אינה בלוף; אפשר שתוספת הרופאים המתמחים איטית מדי, אבל היא על המפה; וגם הירידה במספר התורנויות אינה מהירה, אבל יש התחלה. הרופאים המתמחים יכולים לטעון כי ציפו לתוצאות טובות מאלה, אבל אין ממש באמירתם כי אין הישגים כלל ועיקר. אפשר להבין לליבם ולגלות אהדה לתביעותיהם. אך מה שהם עושים בהתפטרותם הקולקטיבית עתה הוא ניסיון לגרום למדינה לא רק להלך על קצות הבהונות אלא לזחול על הברכיים, וזה לא בא בחשבון. הבעיה אינה משפטית. הפרקליטות טוענת כי איסוף של 1,000 מכתבי התפטרות אינו חוקי. ייתכן כי היא שוגה. ייתכן כי אין כל עבירה במעשם. אך יש בפרישה המאורגנת משהו החורג באורח מהותי ממה שמצופה מאנשים צעירים אשר הציבור כה מוקיר עד שהוא מפקיד את גורלו בידיהם, לחיים או למוות. יש ציפייה מהם שיידעו לקבל את דין ההנהגה הלגיטימית; שיבינו כי מעשיה תקפים גם אם נבחרה בטרם היו המתמחים לרופאים, ממש כפי שהחלטות הכנסת מחייבות גם מי שלא הצביע לה. מישהו צריך היה ללמדם את הכלל של אחרי רבים להטות ואל תפרוש מן הציבור, ואם בבוא היום יבקשו להציג הנהגה חלופית - יתארגנו לבחירות הבאות וישיגו רוב בקלפי של ההסתדרות הרפואית. נכון לעכשיו צריכה הממשלה לעשות ככל יכולתה לרכך את זעמם של הרופאים הצעירים. "מענה רך ישיב חימה". אך אסור לה לפתוח את ההידברות עימם מחדש, גם לא בצינור סמוי. באין ברירה - תיכנס מערכת הבריאות לשיתוק חלקי נוסף. עד שיידעו המתמחים לכבד את ההכרעה. זה שיעור האזרחות ששכחו ללמד בפקולטה לרפואה באוניברסיטה.
