מחאת מעמד הביניים והקיצוניים שבאוהלים הביאה להתעניינות בשאלות כלכליות. זה לכאורה טוב. אך למרבה הצער, יש המנצלים זאת כדי למכור לציבור טיעונים חסרי היגיון או ידע כלכלי, ואפילו דברי הבל. בהתבסס על סטטיסטיקה חלקית ושגויה רבים טוענים, למשל, שאבטלה מרצון של חרדים ונשים ערביות היא גורם מרכזי בפיגור של כלכלת ישראל. למעשה, רובה של התעסוקה במגזרים אלה פשוט אינה מדווחת. יש שם לגיטימציה, עמוקה יותר מאשר בקרב כלל הציבור, לא לדווח לשלטונות. התוצאה היא סטטיסטיקה מסולפת של התעסוקה וההכנסות במגזרים האלה. ואז דורשים לכונן תוכניות ממשלתיות להגברת התעסוקה שם, תוכניות שיהיו יקרות ערך, ירבו ביורוקרטיה ולא יניבו תוצאות. בפועל, כל הנכנס לכפר ערבי ורואה את תנופת הבנייה ואת איכותה, חייב להסיק כי מתגלגל שם הרבה כסף שחור המייצג תעסוקה שאינה מדווחת לסטטיסטיקאים. כך גם לגבי הסקטור החרדי. מביני דבר מצביעים על גודל הנדוניה המקובלת כמדד לרמת רווחה שאינה תואמת את מה שאמורים להיות ממדי העוני בסקטור הזה. כלכלה שחורה בהיקף כזה היא בעיה קשה. אך היא אינה מוגבלת רק לשני הסקטורים שאליהם נטפלים. לכן הפתרון אינו בהשקת תוכניות ממשלתיות יקרות ל"שילוב" של חרדים וערבים בתעסוקה, שיוסיפו אולי הרבה עובדים למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, אך לא יוסיפו תעסוקה יצרנית. מה גם שהפיגור העיקרי של כלכלתנו אינו בהיעדרם המפוקפק של עובדים מסוימים מהעבודה אלא בתפוקה הנמוכה של אלה שכן עובדים, שהיא כשני שלישים מזו של העובד האמריקני. להגדלת התפוקה של מרבית העובדים אנו זקוקים לחיסול הריכוזיות והעלאת התחרותיות. לכך תהיה משמעות מקרו-כלכלית ענקית, אך על כך לא מדברים הרבה. לשבחה של קבוצת האוהלים ייאמר כי הם חשו, כנראה, שהסיסמאות החלולות שלהם אינן מעוררות אמון ולכן הם הקימו צוות של "מומחים" לכלכלה כדי להעניק תדמית אמינה לדרישות המעורפלות שלהם. אך מכיוון ש"המומחים" שהם בחרו רובם אידיאולוגים של השמאל ולא כלכלנים, ההצעות שלהם רק מגבירות את הערפול. העומד בראש צוות המומחים של מחאת האוהלים, הפרופסור אביה ספיבק, הסביר למשל כי קבוצתו תפעל "למען הדרישה הרחבה לעיצובה מחדש של הכלכלה הישראלית ככלי לשירות החברה". האם הוא מסוגל להסביר מי היא ה"חברה" שלשירותה הכלכלה אמורה להתעצב מחדש, מה מאפייניה ואיך הם מתבטאים? הייתכן שהוא חושב שההפשטה המתארת מכלול אנשים כ"חברה" אכן מייצרת גוף אחיד שיש לכל מרכיביו אותן מטרות ואותן דרכים לבטא ולהגשים את המטרות? הלוא סביר יותר להניח כי מה שמבטא את המכלול הנקרא "חברה" הם דווקא אינטרסים מנוגדים שהפוליטיקה נועדה (לא בהצלחה מיוחדת) לפשר ביניהם. שותפו של ספיבק, פרופ' יוסי יונה, אינו כלכלן אך הוא ממליץ המלצות כלכליות, ובהן פריצת התקציב, שיכולות להיות בעלות השלכה חמורה על הכלכלה והחברה. יונה מבלבל את השומעים בטענה שיש ניגוד מובנה בין כלכלת שוק שרק במסגרתה אפשר ליצור רווחה אמיתית, לבין "רווחה חברתית"; כאילו "רווחה" אפשרית בכלל במשק סוציאליסטי מפגר כמו שהיה לנו בישראל עד לאחרונה. גם לכלכלנים מובהקים כאודי ניסן, בכיר לשעבר באוצר, יש חסמים תפישתיים הגורמים להם להמליץ המלצות מפוקפקות. "היום יש לאנשים צרכים גבוהים יותר ולכן הגענו לרמת הוצאה ממשלתית קטנה מדי", טוען ניסן וממליץ להגדיל את נטל המס. כאילו הממשלה היא הספק הטבעי והמוצלח של צורכי אנשים, וכאילו הגדלת הכנסותיה לא תביא להגברת הבזבוז הענקי של הממשלה על ניסיונות כושלים לספק חינוך ובריאות. הגברת ההתעניינות בכלכלה היא ברוכה. אך אפילו כלכלנים, ובוודאי מומחים ל"צדק חברתי" גורמים הרבה נזק כאשר הם מנסחים "דרישות" שאין להן בכלל משמעות, אין להן היגיון כלכלי או שהן נסמכות על שיקולים חלקיים ומוטעים.
