בן ברדלי: מותה של אגדה

אם יש אירוע מכונן אחד בתולדות העיתונות, דוגמה אחת שנהגית בהערצה בפי כל איש תקשורת באשר הוא, זו פרשת ווטרגייט; דוגמה מזוקקת לעיתונות לוחמת, אמיצה ומשנה סדרי עולם. פעם אחת ויחידה שבה הצליח עיתון אחד, ה"וושינגטון פוסט", להביא להסתלקותו מהשלטון של האיש החזק בעולם, נשיא ארה"ב, אז - ריצ'רד ניקסון.

שני העיתונאים שחשפו את הפרשה, בוב וודוורד וקארל ברנסטין, הפכו למפורסמים מאוד בעקבות הסרט שנעשה על פי הספר שכתבו, "כל אנשי הנשיא", ואשר בו כיכבו רוברט רדפורד ודסטין הופמן. בן ברדלי, העורך הראשי של ה"וושינגטון פוסט" באותה תקופה, שהלך אתמול לעולמו בגיל 93, מפורסם פחות מחוץ לחוגי המקצוע. אבל הוא־הוא האיש שהפיח את רוח הקרב במפרשי העיתון, שקבע את הסטנדרטים המקצועיים הבלתי מתפשרים, שסיכן את עתידו - ואת עתיד ה"וושינגטון פוסט", בתמיכתה האיתנה של המו"לית האגדית שלו, קתרין גרהאם, והוציא לאור את השערורייה הבלתי נתפסת של ממשל ניקסון.

ברדלי היה לא רק עיתונאי; הוא היה מנהיג ללא חת. "מלך האריות האחרון של העיתונאים", כינה אותו אחד מעמיתיו. במשך 23 השנים (1991-1968) שבהן החזיק בהגה ה"וושינגטון פוסט" הפך את העיתון, שהיה כלי תקשורת מנומנם למדי לפני בואו, למתחרה על תואר העיתון הטוב בארה"ב, ראש בראש מול ה"ניו יורק טיימס". שנתיים לפני שפרצה פרשת ווטרגייט, ב־1971, חטף ברדלי סטירת לחי כואבת מה"טיימס," בפרשה שנודעה בשם "מסמכי הפנטגון" ואשר עסקה במעורבות החשאית של ארה"ב בווייטנאם. אף שהמתחרה מניו יורק היה בעל הסקופ, ברדלי לא נואש והצליח בתוך ימים ספורים לשים את ידו על העתקים של כ־4,000 מסמכים (מתוך כ־7,000 שהיו בידי ה"טיימס").

הוא לא נכנע ללחצים האדירים של הפנטגון למנוע את הפרסום, כולל הטענה שהפרסום מסכן את ביטחונה הלאומי של ארה"ב. ברדלי תיאר בספר זיכרונותיו ("A Good Life", יצא לאור ב־1995) שיחת טלפון שערך עימו עוזר התובע הכללי של ארה"ב, שבה הודיע לו כי אם ימשיך לפרסם את המסמכים, הוא עשוי למצוא את עצמו מואשם בריגול. "ידיי ורגליי רעדו", כתב ברדלי, "אבל עם כל הביטחון שיכולתי לגייס, אמרתי: 'אני מניח שאתה מבין שאנחנו, בכל הכבוד, חייבים לדחות את הבקשה'". בית המשפט העליון של ארה"ב הסכים איתו והתיר את הפרסום.

לא יהיה מוגזם לומר שהעיתונות המודרנית נחלקת ללפני ולאחרי ברדלי. הוא היה נושא הלפיד של העיתונות החוקרת העצמאית, הצינית, זו שאינה מקבלת תכתיבים מהשלטון ואינה חסה עליו. איתו העיתונות החלה באמת למלא את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה: מפודל כנוע היא הפכה לדוברמן עז נפש, שנביחתו מבשרת על נשיכתו. "לאחר פרשת ווטרגייט," כתב בזיכרונותיו, "התחלתי לחפש אחר האמת אחרי ששמעתי את הגירסה הרשמית".

אישיותו החמה והכובשת של ברדלי השלימה את הסמכותיות המקצועית שלו וגרמה לעובדיו ללכת אחריו בעיניים עצומות. "הוא היה הבוס היחיד שלי שהיה באמת גדול מהחיים", כתבה עורכת ב"פוסט". גם בעיני מי שלא הכירו אותו, בן ברדלי יהיה חקוק לנצח כאגדה, כאחד העיתונאים הבודדים שהצמיח המקצוע, וראוי באמת להערצה.