בכל פעם שאני רואה עוד פרסומת עם עוד פרזנטורית נחשבת, שמציגה מלבד מוצר גם רזון כמעט חולני, אני כועסת. זעם שכזה חשתי כשצפיתי בפרסומת החדשה של רשת מסוימת, ולא נעשה לה פרסומת, שבה מככבת מיה דגן כשהיא רזה וגרומה.
הכעס התגבר כשצפיתי בתוכניתו של גיא פינס, שבה רואיינה דגן על הרזון הקיצוני שלה. כשנשאלה כיצד רזתה, ענתה: "חליתי בדלקת ריאות ואחר כך בשפעת אז לא יכולתי לאכול דבר, וזרמתי עם זה בסבבה". ואני רותחת. דגן אולי לא התכוונה, אבל כך בדיוק מעודדים אנורקסיה, אחת המחלות הקשות שנפוצות כאן. האם דגן מבינה כיצד עלולים דבריה להתפרש? ובכלל, מדוע דגן, שחקנית שיש לה מה לומר, מוכנה להתראיין על מספר הקילוגרמים שהורידה ולחפצן את גופה?
אולי כי דגן לא לבד. בד בבד עם הרשת שהיא מפרסמת, מציעה רשת ביגוד מפורסמת את גל גדות, בחורה יפה לכל הדעות, כאידיאל היופי הנשי. אני מבינה שמדובר באישה מוכשרת ויפה, אך מדוע דווקא היא, בעלת הרזון הנדיר כמעט, צריכה לייצג את אחת הרשתות המובילות לביגוד? הרי אם אביט בכל נערה או אישה שנייה במדינה, אגלה שאין לה את מידותיה. כך שלא רק שפרזנטורית כזו אינה קשורה לרוב הקונות, היא גם מייצרת תסכול שעלול, ברמה הקיצונית, להוביל לאנורקסיה.
בפברואר 2010 העלו שני חברי כנסת, רחל אדטו ודני דנון, הצעת חוק המבקשת לאסור הצגת דוגמנים הנראים כסובלים מתת-משקל, למנוע העסקת דוגמנים כאלו בסוכנויות ולאסור שימוש בעריכה גרפית לצורך הצרת היקף גופם של דוגמנים בפרסומות. מן הראוי שכשתחזור הכנסת לפעילות מלאה, הצעת החוק החשובה הזו תאושר במהרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו