קדאפי הפנים בימים האחרונים שהוא איבד לא רק את הקרב על לוב, אלא גם את הקרב על טריפולי. המנהיג הוותיק ביותר בעולם הערבי (42 שנה) נראה מהבונקר שלו שבמחנה באב אל-עזיזייה בדיוק כמו היטלר בפיהררבונקר שלו באפריל 1945. בעיניהם, האומה זה הם. היטלר ידע שמחכה לו גרדום, והתאבד. ואילו קדאפי ראה כמו כולנו בטלוויזיה את תמונות מובארק בכלוב. קדאפי, כמו היטלר, עבר לנהל את הקרב על חייו. למנהיגים טוטליטריים מהסוג של השניים אין יותר מדי אופציות. זה הכל או כלום. 1969 היתה שנה עשירה באירועים: הבואינג 747 ערך את טיסת הבכורה שלו, גולדה מאיר הפכה לאישה הראשונה שכיהנה כראש ממשלה בישראל, וניקסון בוושינגטון ופומפידו בפאריס תפסו פיקוד. באותה שנה נכנסו ג'ון לנון ויוקו אונו למיטה אחת מול המצלמות במונטריאול, ובאותה שנה קיימו החיפושיות את ההופעה האחרונה והמונים חגגו בפסטיבל וודסטוק. באותה שנה, אגב, קדאפי תפס את השלטון בלוב. קדאפי, יש להודות, ידע להתאים עצמו לאופנות, ולא רק בבגדים. כשהפאן-ערביזם היה באופנה, הוא ביקש להתאחד עם מצרים וסוריה (1972) ועם תוניסיה (1974). כשהפלשתינים החלו לייצא את הטרור שלהם ברחבי תבל, קדאפי היה שם כדי לסייע. קדאפי לא ויתר על כלום, גם לא על ניסיון להשיג פצצה גרעינית. כסף לא היה חסר לו אף פעם. אבל קדאפי הבין שהעולם השתנה. הוא היה המנהיג הערבי הראשון שגינה בתקיפות את פיגועי התאומים ב-2001, ובדצמבר 2003, בעקבות המלחמה בעיראק, חתם הסכם עם ארה"ב ועם בריטניה וויתר על החלום הגרעיני. קדאפי, ייאמר לזכותו, הבין גם את הסכנה הטמונה למשטרו ב"אביב העמים הערבי", כשהיה למנהיג הערבי היחיד שהגן על בן עלי בתוניסיה. לוב של קדאפי היתה דומה מאוד לזו שלפניו. בעידן של המלך אידריס היתה זו אדמה ללא אומה בדיוק כמו היום. באותה תקופה היו מוסדות מנייר בדיוק כמו היום. אז כמו היום, אזרח לובי נאמן לפני הכל לשבטו ולמשפחתו. ומה יהיה עתה? לפני הכל צריך יהיה לבנות שלום במדינה שבמשך ארבעה עשורים לא הציבה אלטרנטיבה שלטונית. האיסלאם הפונדמנטליסטי אורב בפינה בדמות נקמות ומרחץ דמים. יכול מאוד להיות שאלה שעזרו להפיל את קדאפי עוד יתגעגעו אליו. אחדות המורדים שברירית לא פחות משלטון המנהיגים הערבים. כך או כך, תמה תקופה. בן עלי, מובארק ועכשיו קדאפי, שליוו אותנו שנים רבות כל כך, פינו את הזירה. נשיא תימן סאלח נמלט לסעודיה, ואסד בסוריה נלחם על עצם קיומו. מי היה מאמין- 2011 תיזכר כשנה מטורפת בעולם הערבי. 2011 תיזכר כשנה שבה התעורר לחיים רעיון הדמוקרטיה בעולם הערבי, גם אם הסיכוי להצלחה אינו גדול. 2011 גם תיזכר כשנה שבה בן לאדן נעלם, דווקא במקביל לחשש מהתחזקותו של תהליך האיסלאמיזציה בעולם הערבי בעקבות נפילת המשטרים. שנת 2011 תיזכר גם כשנה שבה לנאט"ו עדיין יש יכולת להכריע במלחמות רחוקות, יכולת שהיתה פעם לאימפריה הבריטית ובעיקר כשהיו בארות נפט בסביבה. אבל שנת 2011 תיזכר בעיקר כשנה שבה ארה"ב של אובאמה נגררת אחרי העולם ולא ההפך, כפי שהתרגלנו שנים. סדר עולמי חדש - אבל כזה שלא נקבע בוושינגטון, אלא בכיכר תחריר בקהיר ובכיכר הירוקה בטריפולי.
2011-1969: כך השתנה העולם
בועז ביסמוט
כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.