האינסטינקט המיידי אומר שמי שהדליף לעיתון "אל-חיאת" את עצם קיומם של המגעים לשחרור שליט, ביקש לטרפד אותם. הפרסום מזמין לחצים ואינטריגות, ומרחיק את האפשרות להתגמש בחשאי. מעכשיו יודעות כל קבוצות האינטרסים שצריך לפעול: הלובי למען שליט ומתנגדי השחרור מכאן, משפחות האסירים משם. אבל במבט עמוק יותר, ייתכן שהפרסום הזה היה דווקא יזום. על ידי מי? שאלה טובה שנותרת כרגע ללא מענה, אבל לכל אחד משלושת הקודקודים שמרכיבים את משולש-מגעי-שליט ומנהלים עתה את שיחות הקרב בקהיר יכול להיות לכאורה אינטרס מצוין לפרסם. חמאס, שמתקשה להביא את הבשורה לעזה, רואה את התהילה שנופלת בחלקו של יריבו המר אבו מאזן, שמקושש תמיכה בבירות העולם בפרויקט המדינה הפלשתינית שלו. בעזה חוששים שמהלך כזה יאיים על "המבצר" שלהם - מדינת האחים המוסלמים ברצועה - אבל מתקשים לצאת נגדו בפומבי. מה עושים? מחפשים לגנוב את ההצגה. גם ישראל נמצאת במלכוד. המחויבות לשליט ברורה, ומנגד המחיר הכבד ותוצאותיו האפשריות בדם אזרחים. בכל מקרה, סטגנציה אינה פתרון, ולממשלה יש אינטרס להראות פעילות בסוגיה ציבורית כל כך טעונה (יהיה מן הסתם מי שיטען שעל רקע מחאת האוהלים יחפש נתניהו ספין שיעניק לו את תמיכת ההמון). הצלע השלישית, מצרים, רוצה להוכיח לכולם שהיא עדיין מעצמה אזורית גם אחרי עידן מובארק. הצלחתה להושיב את ישראל וחמאס לשולחן אחד, ובמקביל המבצע הנרחב שהיא מנהלת בצפון סיני, נועדו לאותת שיש בעל בית בקהיר. האם כל זה יוביל להסכם? ספק רב. המרחק בין הצדדים גדול, חמאס לא באמת בשל לפשרות משמעותיות, סימן שאלה גדול אם ישראל רוצה לחזק דווקא אותו בספטמבר הקודר ממילא. גם למצרים, עם כל רצונה הטוב, יש עניינים בוערים יותר על הראש מחייל ישראלי שבוי. ובכל זאת, יש בדיווח בשורה: ישראל וחמאס מדברים. אחרי תקופת יובש ארוכה מדי, טוב שיש מגעים. יכול להיות שכמו בסיבוב הראשון שלו לפני כמה חודשים, גם הפעם יחזור דוד מידן לירושלים בלי תוצאות, אבל אחרי חמש שנים וחודשיים, גם עצם קיומו של מסלול ירושלים-קהיר-עזה הוא סוג של אור במנהרה האפלה שבקצה שלה יושב גלעד שליט. הכותב הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 1
