בחוכמה עשו מובילי המאבק שהפנו אתמול את הזרקור אל הפריפריה. יותר מ-50 אלף איש בבאר שבע, עפולה, חיפה, נתניה וערים נוספות הוכיחו שהתביעה לשינוי שייכת לכולם. נראה שגם בפריפריה אוהבים סושי. עכשיו יבואו אנשי המספרים, הם תמיד באים, ויגידו שהמחאה דועכת. "הבטחתם עשרות אלפים והגיעו פחות", יאמרו. אבל אני הייתי מציע להם להיזהר. לרגע לא הייתי מזלזל בכבודם של מאות האלפים שהפגינו בשבוע שעבר והרבבות שיצאו אתמול לרחובות בכל רחבי הארץ. אם יש דבר אחד שעשוי להוציא שוב את ההמונים לרחוב זה הפקפוק במחאה, בכוחה ובתביעה הצודקת שבה. ואחרי המספרים מגיעים גם התירוצים. "זה לא הזמן עכשיו" - זו הסיסמה שבטח תשמעו שוב ושוב בימים הקרובים. שר האוצר ניסה את זה בשבוע שעבר כשהגיע לאולפן הטלוויזיה, דאג לחבק את המפגינים ואז הישיר מבט למצלמה וטען: "יונית, איך אפשר לחלק כספים כשהמצב כל כך רע ומסוכן, הרי הצונאמי הכלכלי כבר בדרך". כאילו שכחנו שרק לפני חודש אותו שר אוצר התפאר בצמיחה מדהימה ובחוזקה של אותה כלכלה בדיוק. "זה לא הזמן עכשיו", הם אומרים, ושולפים את מילת הקוד - ספטמבר. "איך אפשר לעסוק בשינויים כשברקע איום מדיני כל כך חמור". רק שאחרי ספטמבר יבוא אוקטובר ואחריו דצמבר וכך כבר 44 שנים - חודש הולך וחודש בא והבעיה המדינית לעולם נשארת. אבל הגיע הרגע שבו שום דבר כבר לא ישנה את העובדה שלעם הזה נמאס מהעושק, נמאס לתת ולא לקבל ובעיקר נמאס מהתירוצים. הרבבות שיוצאים זה השבוע הרביעי אל הרחובות כבר מבינים שאם זה תלוי בנציגינו בכנסת - הזמן כנראה אף פעם לא יגיע. כי ככה זה עם מהפכות - אף פעם הן לא באות לסדר הישן בזמן מתאים. היום זה כבר ברור שאסור להפסיק, בטח לא עכשיו. היום כבר מחלחלת אל התודעה ההכרה שאם הם רוצים לספור אותנו אין לנו ברירה אלא לצאת לרחוב ושאין לנו מה לצפות מוועדה שמורכבת רובה כולה מאנשי האוצר בהווה ולשעבר ושכל מטרתה לשמר את הסדר הקיים. מבאר שבע, מחיפה, מעפולה וממודיעין עלו אתמול שתי מילים כל כך ברורות, שזה נראה מצחיק שצריך ועדה כדי להסביר אותן. "צדק חברתי" - שתי מילים שמגלמות בתוכן את התורה כולה. שתי מילים שהעם מבין סוף סוף שהוא זכאי להן ולא יפסיק את המאבק עד שישיג אותן. כי עכשיו זה הזמן ואין אחר.
