האישיות עושה את המהפכה
, עודכן
כל מי שמכיר אירגונים, קבוצות, קהילות ואף מדינות, יודע שאופי הקהילה נקבע לעיתים קרובות על פי תכונות אופי המייסדים שלה. משהו מהמימד האישיותי של הראשונים נדבק בחיי הקהילה והופך לאופי הקבוצתי.
איני מכירה אישית אף אחד ואחת ממובילי המאבק החברתי והמאהלים, וגם לא הייתי בארץ כשכל זה התחיל. במובן מסוים אני עדיין אאוט-סיידרית: נדהמת ומשתאה, ובעיקר מרוגשת לראות איך הצליחו אותם מובילות ומובילים לצבוע את המאבק בקווי דמויותיהם. המומה לראות את ההקשבה שנוצרת במעגלי הדיון המתקיימים בכל רחבי הארץ.
זה לא רק הכללים היפים של תרבות הדיון. קורה שם משהו הרבה מעבר לכך, שאינו קיים בדיון הציבורי ואף לא בשיחות סלון. כשרואים את ראשי המהפכה מתראיינים, מבינים מאיפה זה בא. מדובר בחבורה של אנשים שיודעת להקשיב ולא רק לעצמם.
דפני ליף וסתיו שפיר ורגב קונטס ואיציק שמולי וכל האחרים מביאים לדיון את עצמם לפני הכל. לפני שניסחו את מסמך הדרישות ולפני שעיצבו את הקריאה לשינוי השיטה הכלכלית, הם הביאו את האישיויות שלהם.
סוף סוף אנשים עם ביטחון עצמי אך לא מלאים בעצמם. עם כוחות אגו חזקים אך לא עם אגו טריפ, מתלבטים ומבולבלים, נחושים וחרוצים. הם מיישמים הלכה למעשה את הדבר שאותו הם קוראים לממשלה לעשות: הם מקשיבים. למאהלים בפריפריה, ליועצים, למבקרים, לאנשים ברחוב ולעצמם.
הם עושים את המודלינג הכי טוב שאפשר, וזאת לדעתי התרומה הגדולה שלהם לחיים הפוליטיים והציבוריים בארץ, ואני מעריצה אותם על כך.
פעם, לפני אחת ההפגנות הגדולות של "שלום עכשיו" ניסה אחד הפעילים לנסוך אומץ בליבי לפני שעליתי לנאום: "תזכרי שלא מדובר בך". אצל מובילי המחאה לצדק חברתי היום רואים מייד את הענווה האמיתית שממנה הם פועלים. נראה כי בעומק ליבם הם מבינים שלא מדובר בהם. הם משרתים רעיונות ומסרים גדולים מהם, והם עושים זאת במינון כל כך מדויק שאפשר לחשוב שהנה נמצאה קבוצה בריאה בנפשה ומאוזנת די הצורך.
שיר ההלל לאישיויות של מובילי המחאה לא נועד לעשות להם אידיאליזציה. במובן מסוים אני חוששת להם: בתוך מציאות מורכבת היום שאחרי יהיה בוודאי רווי בהישגים אך גם בהחמצות, ואז הם יידרשו למבחן קשה: התמודדות עם הריקנות והשיגרה.
אני בטוחה שרשת התמיכה שטוו תהיה שם בשבילם אז. שיר ההלל למימד האישיותי נועד כדי לומר, אנחנו רואים אתכם. הכנות והאותנטיות שלכם עוברות מסך ומלמדות אותנו שמותר להמשיך להיות עצמנו, לא צריך את הפסאדה, לא צריך את הטון החשוב, לא חייבים תמיד לדעת הכל. המדיום הוא המסר.
הדרך שבה אתם מנווטים את הגל שהתעורר, גם אם לא צפיתם אותו, הדרך שבה אתם מקשיבים, שבה אתם מפרגנים זה לזה, הצניעות והביטחון, האחריות והרצינות משפיעים על כולנו ומשנים אותנו. צבעתם את המדינה בתכונות שבהן ניחנתם, ועל זה מגיעה לכם תודה. אני מקנאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו