מוקדם בבוקר, טלמור על הקו

עדי טלמור. האיש שהלך בדרכו, בחר למות בדרכו. אי אפשר לחשוב על דסק החדשות של גלי צה"ל בלי דמותו של טלמור. מאות חיילים למדו ממנו מבזק חדשות מהו. הוא היה איש רדיו בכל רמ"ח אבריו, וגם כשלא היה בדסק הוא היה שם. נהג לצלצל, להעיר, להפנות את תשומת ליבם של העורכים והכתבים לידיעות שקרא במקומות אחרים.

הוא לא קיבל שום דבר כמובן מאליו, הקפיד על קוצו של יו"ד. "המשטרה אומרת", נהג לרעום כשהוכתבה לו ידיעה פלילית. "המשטרה טוענת", חזר והדגיש.

עוד לפני שכף רגלו דרכה בדסק החדשות, התמלא האוויר בטלמור ובקולו הרועם. לפני שכיבה את האור, הדליק את המזגן וציווה לנקות את השולחנות ואת הרצפה. בינתיים, החל לנקות בעצמו. מתחת לשפה הישירה והבלורית, נח לו לב של מרשמלו, שאסף אליו את כל מכאובי העולם. היה לו אכפת מהכל, מכולם. כששאג על חייל שהתרשל, דאג לחבקו לשלום כשהלך לדרכו. צחק על עצמו בקול גדול, כינה עצמו "פולנייה זקנה ונרגנת" דקה אחרי ששאג כי ידיעה לא היתה ברורה מספיק לטעמו.

השנים חלפו, דסק החדשות של גל"צ - תחנת רכבת של חיילים ואזרחים - השתנה, אך טלמור ישב שם תמיד, מקבל בדרכו את פני החדשים, נפרד בדרכו מאלו ההולכים. לטייל בעולם היתה אהבתו הגדולה. מדי כמה שבועות לקח חופשה קצרה ויצא לשאוף אוויר פסגות של נופים בארצות אחרות. זה מילא אותו, הספיק לו כדי לשוב ולהתיישב מחדש מול הריבוע הכחול של מיקרופון גל"צ.

ומשהו אישי שלי. "זקנה פולנייה" הוא קרא לעצמו. "המרוקאית שלי" קרא לי. זה שנים מדי שבת נהג לצלצל אלי לפני 8 בבוקר, מבקש להתעדכן בידיעה כזו או אחרת או לשתף אותי בחוויות ממסע שחזר ממנו. "קשישות פולניות לא צריכות לישון הרבה", תירץ כשהעיר אותי.

לפני שבועיים ראיתי אותו בפעם האחרונה. הוא היה חיוור, טען שהתקרר, קולו לא כל כך נשמע, לכן לא קריין את החדשות. "די", הוא חזר ואמר, "אני כבר רוצה למות". צחקנו עליו. "נו, באמת. תני לי כדורים", צחק. הוא חיבק ונישק שוב ושוב, חם יותר ממה שהיה אי פעם. לראשונה הניח את ראשו בחיקי, נשק את ידי. בעצם נפרד.

עבור כולנו, טלמור זה הדסק והדסק זה טלמור. הוא בחר ללכת בדרך כל כך טלמורית, מכבה אחריו בלכתו לא רק את האורות בדסק החדשות אלא בתחנה הצבאית כולה.

אהבתיך, טלמור. תודה על הזכות לעבוד איתך ומולך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו