להתבונן בחוסני מובארק מובא-מובל במיטת זינזאנה כנאשם בפשעים נגד עמו, ולמלמל בלשון הנביא: "איך נפלת משמים הילל בן שחר, נגדעת לארץ חולש על גויים". לא ייאמן, 30 שנים הוא היה פרעה המודרני שעל פיו יישק כל דבר, ואיש לא העז להמרות את פיו (זכור כיצד ציווה על יאסר ערפאת: "תחתום, יא כלב"), וכמעט הוריש במחווה מלכותית את שרביט השליטה לבנו - והנה חרב עולמו כמעט באבחת חרב. להיסטוריונים השאיר שובל ארוך של שאלות "אם". מה אם היה מורה לצבא לפתוח באש על מפגיני כיכר תחריר כפי שנוהג בשאר אסד זה חמישה חודשים? ואילו נענה להזמנתה של סעודיה ומצא בה מקלט אישי ומדיני כדרך שמצרים - בהיותו סגן הנשיא - העניקה לשאה הפרסי עד יומו האחרון? ורק זאת איש לא ישאל ברצינות: ומה אם היה נענה להזמנת בנימין (פואד) בן-אליעזר לקבל מקלט מדיני באילת? מפני שכל אחד יודע כי אין ממש בפטפוט המזיק הזה לישראל. אין להתבלבל, הכת הצבאית המחזיקה עתה בשלטון בארץ הנילוס ואינה יודעת כיצד לנווטו היתה שמחה אילו נמלט מובארק או נפח את נשמתו, וחסך לה את ההליך המשפטי עם התסבוכת המלווה אותו, שכן קמו מאוכזבים חדשים במצרים. אך מובארק חי ומסרב למות לנוחות יריביו, ולעולם לא ייוודע מדוע דחה את ההצעה הסעודית. אני מעריך כי ניחן בתודעה היסטורית וידע כי טוב מותו מחייו בגולה; בגילו ובמצבו הבריאותי עדיף לעלות לגרדום מלהיזכר כמי שנמלט ממכורתו. כולם הפסידו: המצב במצרים מידרדר והולך, ושוב אין היא נותנת את הטון במזרח התיכון ומרכזיותה בליגה הערבית עומעמה. העומד בראשה הגנרל חוסיין טנטאווי מאותת כי מאס בשלטון והוא ממתין ליום שבו יוכל לפרוש. גם ישראל, שרואה בדאגה לא רק את האנרכיה המשתלטת על מצרים לטווח רחוק, אלא גם את הנזק המיידי בשרבוב שמה למשפטו של הראיס בסוגיית מחיר הגז הזורם אליה כשאינו מופצץ בדרך. אפילו ארה"ב, שהפנתה עורף לבעל בריתה, יצאה מהפגנות תחריר וידה על התחתונה. להתבונן במובארק ולהרהר בקלות הבלתי-נסבלת של הלשון המתגלגלת, שתיארה באהדה את האירועים בקהיר כ"אביב". לא אביב. שרב.
