זהו, נגמרו החגים והפסטיבלים, השבת מתחילים מבראשית. שוב נחזור ונקרא בבתי הכנסת בספר בראשית ובפרשת בראשית. לא בכדי נקראת גם השבת בשם המיוחד "שבת בראשית". ואכן רבים נוהגים בשבת זו להתחיל מסורות משפחתיות חדשות שאותן ינסו לשמר במהלך השנה, כגון קריאת פרשן מסוים או חלק מסוים של הפרשה בשולחן השבת ועוד.
הפסוקים בפרשה נושאים אף הם ריח חריף של מוצר חדש, משל דבר מיוחד ונשגב. וכך מתאר המקרא את המקום שאליו הגיע האדם ביום בריאתו. "ויטע השם אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר". מי לא רוצה להיות בגן עדן? עד היום, כשרוצים לתאר מציאות נפלאה, אומרים "זה ממש גן עדן".
מתברר שבאמת היה נפלא שם, לא היה צריך לעבוד כלל, אפשר היה להושיט את היד אל הפרי אשר היה על העצים וללא כל מאמץ פיזי היה האוכל בידי האדם. מציאות של שלווה אינסופית ללא כל טרדה האמורה להסיח את דעתו של האדם ממשהו. מאז ומתמיד חתרו בני כל הדתות לאתר את מיקומו של גן זה. במסורות שונות מגיע האדם אחרי מותו לגן עדן, אבל בתורתנו מתואר הגן כמקום הקיים בעולם הזה ואינו שייך לעולמות שאחרי המוות.
אכן, אחרי שחטא האדם ואכל מהפרי האסור, נענש ונגזר עליו להיות מחוץ לגן עדן. לא מדובר רק בגירוש פיזי ממקום מסוים אלא בתנאי הקיום הבסיסיים של המין האנושי; "בזעת אפיך תאכל לחם".
מכאן ואילך אין ארוחות חינם וכל אחד נדרש לעבוד קשה כדי להביא פרנסה לביתו. בכך לא נגמר העניין. בפשט המקרא נראה כי האדם היה יכול לחיות לעולם ורק בגלל חטא זה נגזר עליו לחיות חיים מוגבלים בזמן, כלומר הגירוש מגן עדן שינה את אריכות החיים וגם את איכותם.
סיפור זה מעורר בנו סוג של אי נוחות, האומנם יש כזה מקום ששמו גן עדן? האם אכן היתה מציאות אוטופית כזו אי פעם? ונניח שהיתה, מדוע לספר זאת לנו היום? האם כדי לעצבן אותנו? הרב קוק כתב באחת מאיגרותיו כי מגמת סיפור זה, בלי להתייחס להיבטיו ההיסטוריים, היא כפולה. לדעת כי העולם נברא טוב במהותו (הרע אינו חלק בלתי נפרד ממנו כתפיסת הנצרות); גן עדן הוא סמל לטוב השלם היכול להופיע בחיי האדם והבריאה.
מנגד, אנו מעצבים את גורלנו לדורות. הנה, אוכל לו האדם מהעץ האסור וחושב כי לכל היותר מזיק הוא לעצמו ומתברר כי אכילתו זו גררה אחריה השפעה לדורות. אין צורך להסביר לנו היום כי מוצרי מזון לא בריאים יכולים להשפיע לרעה על העובר שברחמנו או על הילדים שייצאו מאיתנו.
אולם כאן מדובר בהשפעה רחבה הרבה יותר. כישלונו של האדם לא ייוותר יתום ונטול הקשר רחב יותר. מעשיו של האדם ישפיעו על דורות רבים אחריו שיצטרכו לעבוד כדי להביא אוכל לביתם, לחלום על גן עדן בלי שיוכלו להתקרב אליו.
שיעור זה משמעותי לא רק לדמויות שפעלו בזמן הבריאה אלא בעיקר לדורות שיבואו אחריהן, ובייחוד בעידן המודרני. דווקא משום שאנו חשים כי רבות מהקללות של הפרשה הועמו במידה רבה, קושי העבודה פחות מורגש, תוחלת החיים מתארכת, רמת החיים ואיכותם החומרית עולות.
גן עדן אינו מושג של העבר בלבד. הוא קיים גם בקרבנו, כל אחד יודע לפעמים מהי טעמה של שמחה ושל סיפוק בעת עשייה משמעותית. אנחנו גם יודעים כיצד לחבל בשלווה זו במו ידינו. פסוקי המקרא מעוררים אותנו לשים לב לנקודה אחת: אחריותנו היא לא רק כלפי עצמנו, כל מעשה שאנו עושים יקרין על דורות רבים שיבואו אחרינו.
זה נכון בתחום המידות הטובות, כאשר שום דרשה שניתן לילדינו לא תשמש תחליף לדוגמה האישית שאותה יחוו בביתנו, וזה נכון באותה מידה גם לאחריותנו ליחסם של הדורות הבאים לארץ, ליהדות ולכל דבר אחר החשוב לנו.
אל נצפה שמשהו יצמח בערוגת הדורות הבאים שאנחנו לא שתלנו אותו. עתידנו תלוי בנו ובמעשינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו