שום דבר לא יחזור להיות כשהיה

הם מגיעים מכל הכיוונים, מהססים קצת בהתחלה, מוודאים שהם לא לבד. המומים כשהם רואים שהתחושה הזו שלהם - שהם עובדים קשה ומרוויחים לא רע, ובכל זאת לא מצליחים לראות שום עתיד ובטח שלא רווחה כלכלית - התחושה הזו המעיקה היא לא משהו שרק הם שותפים לה.

הם מסתכלים מסביב ורואים צעירים מתל אביב, זוג מבוגר מנתניה, משפחה שהגיעה עם הילדים משדרות ואפילו משפחה של חרדים מבני ברק, והם מבינים שלא משנה איך ינסו להציג את זה - מדובר במחאה של כולם. עשרות אלפים צעדו אתמול בכל רחבי הארץ, ולמרות שיש כאלה שממשיכים במנטרות שמדובר בשמאלנים שרק רוצים את ראשו של נתניהו או שמדובר במחאה של כאלה שרוצים להחזיר אותנו לשלטון בולשביקי, הם כבר לא תמימים. כי מסביב ובכל הארץ הם רואים גם ליכודניקים ואנשי ימין אחרים שבדיוק כמוהם נחנקים מדי חודש כשהם צריכים לשלם 4,000 שקלים שכר דירה או משכנתא, 3,000 שקלים למעון של הילד, 2,500 שקלים לדלק, וזאת בלי שקנו אפילו גביע קוטג' אחד או בגד ללבוש.

ראיתי אותם שם אתמול ברחבת המוזיאון בתל אביב והתרגשתי. רציתי לחבק כל אחד ואחד מהם כי בעיניים שלהם ראיתי את הניצוץ שהיה כבוי כל כך הרבה שנים. בעיניים שלהם ראיתי שהם התעוררו, שהתודעה השתנתה. בעיניים שלהם ראיתי שהם כבר לא מפחדים. וכשהם, אלה שסוחבים על גבם את המדינה הזו, מאבדים את הפחד והבושה - שום דבר כבר לא יחזור להיות מה שהיה.

אבל כדי להצליח לשנות את סדר העדיפויות המעוות שהשתרש כאן בשנים האחרונות, חובה על מי שכבר התפכח להעיר את כל מי שעוד יושב בבית ולא מבין שהעם דורש את המדינה שלו בחזרה. עכשיו, יותר מתמיד, צריך את כולם - ימין, שמאל, צפון ודרום - כדי לנפץ את תקרת הזכוכית שהשלטון ובעלי ההון בנו לנו מעל הראש בזמן שישנו. הגיע הזמן שנאמר בקול גדול ובלי להתנצל - אנחנו דורשים שינוי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו