בי לייק דריק

8.4.2004. י"ז ניסן תשס"ד. ז'לגיריס קובנה עולה ליתרון 89:94 שמונה שניות לסיום. בחוץ עשרות אוהדי מכבי ת"א מיואשים מחפשים להיפטר בכל דרך מכרטיסי הפיינל פור היקרים שלהם. בפנים הצלמים לא מחמיצים שום פריים מפניו המיוסרות של שמעון מזרחי.

כמי שמאמין שהכל אפשרי בספורט, ובמיוחד כשאתה בעמדת הפרשן ורוצה להחזיק בכוח את הצופים שלא יברחו לערוץ מתחרה, אני אומר לרמי וייץ במשפט שירוץ למחרת ברדיו: "מכבי ת"א צריכה כאן נס עם הרבה סוכר". למרות זאת, אני כבר מכין בראש את המשפטים שיסבירו למה מדובר בעונת כישלון.

אז נכון שז'לגיריס ביצעה שבע שגיאות בשתיים וחצי שניות. אם גוסטאס היה קולע זריקה אחת, פיני גרשון היה מתפטר באותו ערב. אם טאנוקה בירד לא היה נכנס מוקדם מדי, שאראס היה חוזר מייד לברצלונה. אם איליה בלוסביץ', השופט הסרבי, לא היה מחליט לעצור את המשחק, אנתוני פארקר לא היה מתקבל כאן על כפיים. אם מאמן ז'לגיריס סירייקה היה מורה לבצע עבירה, דריק שארפ היה עכשיו אולי נהג בלימוזינה בפרבר ניו-יורקי. אם ז'לגיריס היתה לוחצת את גור שלף עם שחקן גבוה... ואם ואם ואם.

מגיע היה לדריק שארפ להיות שם. השחקן, שהתחיל את הקריירה במכבי כאיש שסיבן את גבו של רנדי ווייט וכמעט נשלח לרעננה עבור בריסקר, הפך לסמל ולאהוב הקהל. אז איך זכה אתמול שארפ לכבוד שלא זכו לו גדולים ממנו כמו ברקוביץ', ג'מצ'י והנפלד? ראשית, יפה שמכבי מכירה בטעויותיה מהעבר ומכבדת את סמליה. "דריק הוא אחד שלא מתלונן. אם יוציאו אותו אחרי דקה הוא לא יוריד ראש. כשהכניסו אותו לבצע עבירה, הוא עשה זאת בשמחה. כששיחק דקה לא קיטר", הגדיר אותו אחד ממאמניו בעבר. בי לייק דריק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו