מצב מאכזב, אך לא מייאש

דעת הקהל בארץ עסוקה במחלוקות פוליטיות סוערות ומרתקות, אבל מתחת לפני השטח ניכרת פעילות קדחתנית בזירה המדינית. נכון לאמש בשעה 20:00 הסתמנה הבנה ישראלית-אמריקנית, אבל האירופאים - אולי היתה זו רוסיה - תקעו מקל בגלגלי רכבת המשא ומתן, וההצהרה בוששה לבוא. אין זאת אומרת שתהיה כזאת ולא ברורים גבולות ההסכמה בין כל הצדדים לרבות ישראל והפלשתינים, ובעיקר ההסכמה-לא-להסכים, אך הכל עלול להתהפך.

ישראל והפלשתינים אינם צד להתדיינות בין מרכיבי הקוורטט, אך מציצנות מקצועית של יצחק מולכו וסאיב עריקאת מלמדת כי אחד הקשיים המרכזיים, אך לא הבלעדי, הוא סירובו של אבו מאזן להשלים עם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. זאת אפילו אם הקוורטט יאזכר את גבולות 67' עם שינויים בהתבסס על נאומיו של ברק אובאמה. מצב מאכזב, אבל לא מייאש.

מפני שעדיין נותר שביב של תקווה לחידוש המשא ומתן על ידי פרסום הצהרה מטעם הקוורטט, שלא ישראל ולא הרשות הפלשתינית יחויבו לתמוך בה מראש, אבל יראוה כבסיס לחידוש המגעים ביניהם.

לישראל יש עניין רב לפתוח בהידברות. אמריקה אינה משוכנעת כי הפלשתינים מעוניינים בכך קודם לכינוס עצרת האו"ם. הרי אחרי שאבו מאזן נמנע (ונמלט) מלהשיב להצעתו הנדיבה של אהוד אולמרט - בתום 286 פגישות בנתיב של ציפי לבני ואבו עלא, ובמגעים בין פקידים בכירים - חל שינוי אסטרטגי בהתנהלות הפלשתינית, שהעדיפה את המהלך החד-צדדי.

נכון שההסברה הישראלית מציגה את אבו מאזן כחשוד שאינו רוצה משא ומתן; כמי שמנהל מדיניות של "אחד בפה ואחד בלב". אך גם בארה"ב גובר הרושם שמסקנה זו אינה רק פרי תעמולה ישראלית, אלא שיקוף נכון של מצב קבוע ברמאללה.

עמדת ישראל אינה צריכה להגיע כדי חפיפה מלאה עם הנוסח האחרון שיצא מתחת ידן של מדינות הקוורטט והביורוקרטיה של האו"ם. אך עליה לשמור על מרחק נגיעה, שיאפשר לה בכל רגע ורגע לומר "כן, אבל" ובשום פנים ואופן אסור שיגיע כדי "לאו" מוחלט.

בוודאי לא בימים אלה שבהם דרום אפריקה מעזה להכריז על ישראל כעל מדינת אפרטהייד, והכנסת בהחלטותיה שופכת שמן על המדורה האנטישמית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו