מישהו שהמתין בימים האחרונים לשיחת טלפון ללשכת שר הביטחון סיפר כי האזין ללחן טורקי, מילים ומנגינה. "זמירות חדשות"? או דווקא ישנות, ואולי משהו מקרי בלבד. לפי שעה ברור כי יש ניסוי כלים בקו ירושלים-אנקרה, אך הצלילים עדיין חורקים. מרכזיותה של טורקיה במזרח התיכון אינה צריכה הוכחה. זכר הברית עימה מעלה געגוע בלב כל מי שהכיר את היחסים שרקם דוד בן-גוריון עם "מדינת הצמיג", כפי שנקראה אז. כאשר נבחר רג'פ טאיפ ארדואן לפני כחודש להנהיג את ארצו לתקופת כהונה נוספת, שיגר אליו בנימין נתניהו מכתב ברכה, שפתח צוהר להידברות בין שתי הבירות הצהובות זו לזו. הנסיבות השתנו מאז המשט לעזה בשלהי מאי 2010. ארדואן התאכזב מסוריה, חשש מהרחבת ההשפעה האיראנית באזורו ומההתפתחויות בלבנון. זה היה רקע נוח לשיחות פיוס שבהן ייצגו את ישראל משה (בוגי) יעלון וד"ר יוסי צ'חנובר. חיזוק למגמת הפיוס הגיע מוושינגטון. לאמריקנים יש אינטרס אסטרטגי לצמצם את המחלוקת בין שתי בעלות הברית שלה. בשלב הנוכחי מעוניינת טורקיה למנוע את פרסום הדו"ח של האו"ם על המשט. הטיוטה מתחה ביקורת חריפה על אנקרה, מצאה צידוק לזכות ההגנה העצמית של ישראל, אבל גם ירושלים מסויגת ממנה בגלל התיאור העולה ממנה על התנהלות חיילי צה"ל בליל העימות על סיפון ה"מרמרה". שתי המדינות הגיעו להבנה אחת שצלחה - לדחות לפי שעה את פרסום הדו"ח. היעד הסופי הוא להסתפק בהנחת ראשי הפרקים על שולחנו של מזכ"ל האו"ם בלי פרטנות יתר. אך הוא יושג רק אם יגיעו ארדואן ונתניהו להסכם. לא לפי שעה. טורקיה תובעת התנצלות ישראלית בפה מלא. יעלון וצ'חנובר מנסים לשכנעה להסתפק בפחות מכך, אולי הבעת צער ופיצויים. כבר כמה שבועות מתעורר רושם שההסכם הישראלי-טורקי מלחך את חוף המבטחים, אבל תמיד גל הרצון הטוב נסוג לאחור. ההתבטאות החריפה של אביגדור ליברמן כלפי טורקיה אתמול ביטאה מצב זה. היא לא היתה בבחינת פליטת פה. שר החוץ, שאינו מנהל שום משא ומתן רגיש מטעמה בעולם הרחב, הגיע למסקנה כי פיוס לא ייצא מן השיחות האלה. אין סימן להתרככות בעמדת אנקרה. לפיכך החליט להקדים ולגזור את הקופון של מי שנשמע תקיף ובוטה כלפי בת השיח שלא תתרצה. דעת הקהל תאהב זאת. שוב קדמה הפוליטיקה למדיניות.
