בדרך למלחמת הסברה נוספת

הדריכות הרבה לקראת המטס היום, וההצהרות הרבות מסביב לו, גורמות לנו לתהות אם אנחנו לא ב-1948 כשצבאות מצרים, סוריה, ירדן, עיראק ולבנון מאיימים לכלותינו. יש להניח שאם אז יצאנו בשלום מהסיפור, נצא גם הפעם. אלא שאז זה היה דווקא קל יותר - היה צריך בסך הכל להילחם מול צבאות ולא מול "פעילים הומניטריים". אז העולם תפס אותנו כחלשים, כמסכנים, ובעיקר ככאלה שמכבדים את החוק הבינלאומי.

אבל מה לעשות שהזמנים השתנו. העם בעזה אמנם בחר חמאס ולא נדבק ב"אביב העמים הערבי" אבל הוא בתדמית הקורבן, וצריך מטס עכשיו.

בנתב"ג צפויה היום מלחמת הסברה, לא מלחמת קיום. המלחמה על הכותרת של 2011 חשובה לא פחות מהמלחמה על הגבול של 1948. גם הפעם מדובר בסוג של מלחמה, ואחת שאנחנו בדרך כלל לא נוהגים לנצח בה. יש שיגידו שבגלל ההסברה המוגבלת, אחרים יגידו שבגלל המדיניות הקלוקלת ויהיו שיטענו - בגלל העולם.

בסיפור הזה יש לישראל כמה יתרונות לשם שינוי. מדינות העולם הוכיחו לנו לאחרונה כי ישראל לא לבד: טורקיה לא שלחה את המרמרה המשופצת לים, יוון עצרה את הספינות בצאתן מהנמל, קפריסין מונעת מהספינות לעגון בנמליה וצרפת תקפה את רעיון המשט. גם וושינגטון ומזכ"ל האו"ם התנגדו. אמרתם מבודדים? כן, פעילי המשט.

פתאום גם בא פרסום ראשון של דו"ח פאלמר של האו"ם, שבדק את אירועי המשט הראשון, וטען כי הסגר על עזה חוקי ובכך נטל סופית את העוקץ מכל פרובוקציה שתיקרא משט, מטס או שטיח מעופף לעזה.

ישראל לא היתה צריכה להיבהל מהמטס הצפוי ולצאת בהכרזות רבות ולעיתים מיותרות. ישראל כמדינה זכאית להגן על עצמה. היא צריכה לפעול ולא לדבר. גם ארה"ב ומדינות אירופה מגינות על עצמן מפני גורמים עוינים. תארו לעצמכם כיצד היו מתקבלים כמה מאות פעילים שהיו באים להפגין, למשל, בוושינגטון עם משפחות פעילי אל-קאעידה.

מצד שני לא צריך להיבהל אם חלק מהפעילים שלא מפריעים לסדר בנתב"ג ייכנסו ארצה. הקשיחות שמורה למפירי הסדר. אנחנו הלוא בישראל, לא בסוריה. אף אחד לא מונע מאיתנו מלצרף את אלה שנכנסים באופן שקט היום לסטטיסטיקה של משרד התיירות. אלה שיעדיפו להשתולל עם הגעתם רשאים להמשיך כל הדרך חזרה הביתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו