קצוות חוט מעוררי תקווה
בחמש אחרי הצהריים אמר אתמול הרב חיים דרוקמן כי ההפגנה בראשות הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף אינה מכוונת נגד בית המשפט העליון, וזה היה סימן טוב ראשון. אחר כך התנהלה ההפגנה עצמה וניתנו בה סימנים ראויים נוספים.
כמעט שלא היו בה חרדים קיצוניים. לא אלה ששוללים את היותה של ישראל מדינה ציונית ומשתמטים מלשרת בצבאה וחומקים מהחובה הטבעית לפרנס את עצמם, מי ששכחו את הכלל ש"עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".
היו שם חסידי הרב ליאור, שהם ביטוי לטרגדיית הפיצול הפוקדת את הציונות הדתית-לאומית. מצד אחד הם מקבלים את הלכתו שאסור להינתק מהמדינה ("ראשית צמיחת גאולתנו") ויש להגן עליה בשורות צה"ל, ומצד אחר הם קורבן לתפיסתו המעוותת כאילו הדמוקרטיה היא "העבודה הזרה" של הדור.
איני יודע אם ההפגנה אתמול מבטאת תובנה מתחדשת של היהדות הדתית-לאומית, אבל נגלו במהלכה שני קצות חוט מעוררי תקווה: האחד - שרבים מאוד לא נענו לקריאה ולא באו. כאילו גם הם חשו אי נוחות ממעשי רבותיהם, שהשפילו את הממלכה שעליה הם מבקשים מצעיריהם להגן. אפשר כי זו היתה מה שנקרא פעם "הצבעה ברגליים". הרוב ביהדות הדתית לא התפלמס עם ליאור. הוא פשוט הדיר את רגליו.
והאחר, החשוב במיוחד, הוא שלפי הדיווח הרבנים נצרו את לשונם. לא הכפישו את שלטון החוק ולא השתלחו בבג"ץ אלא במשורה, וכמובן לא הודו באוזני צאן מרעיתם כי שגו בסירובם להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה, אבל גם לא הסעירו את הרוחות. ההפגנה אתמול נראתה כסטירת לחי דווקא לח"כים יעקב כ"ץ ולמיכאל בן-ארי, שאילו נתקבלה דעתם המתלהמת היו מעמיקים את הקרע במחנה היהודי-לאומי, חילוני כדתי.
צריך לקוות כי המפגינים החלו לרכך את הביטויים הבלתי נסבלים שבהם השתמשו מנהיגיהם הפוליטיים והרוחניים בימים האחרונים. וכן, רב חייב לבוא להיחקר גם אם לא היתה תבונה בהזמנתו למתקן המשטרתי; והזמנה כזאת חייבת להישלח גם אל השמאלן הקיצוני שקרא לשבור את מפרקתם של "האחים הכתומים" הקרובים ללב שחוגגים את יום שחרור ירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו