יום שישי האחרון הביא את גל המחאה שפרץ בסוריה לפני 100 ימים אל שיאו. מאות אלפי סורים יצאו להפגין ברחבי המדינה כבכל יום שישי בקריאה להפלת משטרו של אסד. אלא שביום שישי האחרון הופנו העיניים לעיר חמה, שבה התקיימה הפגנת ענק של יותר מ-100 אלף איש, הגדולה שידעה סוריה עד כה. לפני 29 שנה היתה זו חמה שהרימה את נס המרי נגד משטרו של חפז אל-אסד, אביו של בשאר. אלא שאז הצליח המשטר הסורי לדכא את המרי במחיר של עשרות אלפי הרוגים מקרב בני העיר. מאז שקטה חמה ועימה סוריה כולה. אך היה זה שקט כבוש, ועתה יוצאות רוחות הערב לרדוף אחר משטרו של הבן בשאר אל-אסד. לאחר 100 ימים של הפגנות ניתן לקבוע כי המשטר הסורי נכשל כישלון חרוץ בניסיונו לדכא את המחאה שפרצה נגדו - בין בדרך של שימוש ברוטלי בכוחות צבא ובין בדרך של הבטחות ריקות מתוכן לרפורמות ולשינוי. המשטר עודנו מחזיק מעמד ולצידו עומדים גורמי כוח לא מבוטלים, ובהם בני עדות המיעוטים ובראשם בני העדה העלאווית וכן כוחות הצבא והביטחון. אולם המדינה הסורית נקלעה לשיתוק. באזורי הפריפריה שורר כאוס והכלכלה מידרדרת למצב של פשיטת רגל. כל יום שחולף מרחיק מבשאר את בני המעמד הבינוני והגבוה בערים הגדולות, שהעדיפו עד כה להימנע מלהצטרף לגל המחאה. הזמן אינו משחק לטובתו של בשאר והמומנטום מצוי באופן ברור בצד המבקשים את ראשו. על רקע זה מפתיע לגלות כי ככל שהולך ומעמיק המשבר שבו מצוי משטרו של בשאר, כך נמשכת התמיכה האמריקנית בו ובמשטרו. אמת, המשטר האמריקני משמיע מפעם לפעם הצהרות בגנות בשאר ואף נקט שורה של סנקציות ריקות מתוכן נגד האיש ומקורביו. אין מדובר באותן נחרצות ונחישות שבהן פעלו האמריקנים במקרה המצרי או הלובי. מכאן שהאמריקנים אינם מעוניים בנפילתו של בשאר. ארה"ב חוששת מאפשרות של חוסר יציבות בסוריה ובאזור כולו באם ייפול בשאר, ואינה מעוניינת בהשתלטות של גורמים איסלאמיים רדיקליים שיחליפו את משטרו החילוני של בשאר. אלא שארה"ב כרגיל טועה. קשה להניח שבשאר ישנה את דרכו אם ישרוד וינטוש את בריתו עם איראן לטובת וושינגטון. ובמקרה שייפול, שוב תיראה ארה"ב כמי שאיחרה את רכבת ועמדה לצד הדיקטטור. המאבק על סוריה מצוי בעיצומו והוא עתיד להוסיף ולהיות עקוב מדם. ובכל הנוגע לארה"ב, זו ממשיכה להמתין מן הצד, מחזיקה אצבעות לבשאר ומגנה בקול רפה את מעשיו.
