שבדיה: מעשים יעזרו יותר מדיבורים

ראש ממשלתה החדש של שבדיה, סטפן לופבן, חש מחויבות לפתרון הבעיה הפלשתינית. הוא גם מאמין שפתרון, בדרך של הקמתה של מדינה פלשתינית, החיה בשלום לצד ישראל, הוא אינטרס ישראלי, ובכך שותפים לו רוב הישראלים, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא רוצה להראות שכבר עם כניסתו לתפקיד הוא משנה את הקו הקודם, ולכן הצהיר בנאום השבעתו לראשות הממשלה כי שבדיה תכיר במדינה הפלשתינית.

וזה בסדר גמור מצידי. יותר מ־21 שנה לאחר החתימה על הסכם אוסלו עדיין לא הגענו להסדר קבע, וקצת לא רציני לחשוב שאפשר לגרור את הסדר הביניים הזה לנצח ולהימנע - בשמו - ממהלכים מסוג זה. רוב מדינות העולם מכירות במדינה פלשתינית, והוכיחו זאת בהצבעתן בעצרת האו"ם. חלק ממדינות האיחוד האירופי מכירות, גם הן, במדינה פלשתינית, ושום אסון לא יקרה אם גם שבדיה תצטרף אליהן. אבל מה, בדיוק, ייצא מזה לפלשתינים? במידה רבה, מדובר בפתרון הקל ביותר. הכרה במדינה שאינה קיימת, ואשר גם לא תוקם כתוצאה מהכרה שכזו, היא סוג של מס שפתיים, של מי שאומרים להנהגה הפלשתינית כי הם תומכים במאוויים הפלשתיניים, ובדרך כלל, גם מסתפקים בכך.

זו בדיוק הסיבה שבמשך שנים רבות נמנעו הפלשתינים מלהביא לאו"ם את הבקשה להכרה במדינה שלא קמה, למרות הרוב הגדול שהיה מובטח להם בכל רגע נתון: הם חששו פן יסתפק העולם במחווה, יחוש כי עשה את שלו ויפנה לעניינים אחרים, מתוך תחושה מזויפת כי נפתרה הבעיה. המהלך בן השנתיים האחרונות הוא תוצאה מייאוש שאחז את הנשיא מחמוד עבאס ועמיתיו, ולא תולדה של תקווה גדולה. התמיכה השבדית במהלך הייאוש הפלשתיני זוכה, אמנם, בברכה פלשתינית ובביקורת של ממשלת ישראל, אבל אין בה כדי לשנות את המציאות.

אם רוצה ממשלת שבדיה לעזור לצדדים שאינם מצליחים לצאת מביצת הסכסוך שנים רבות כל כך (אף שברור לכל כי לממשל עבאס ולישראל יש אינטרסים משותפים ואויבים משותפים), עליה להבין כי היא צריכה גם לעשות מעשה. בשנים 1995-1993 סייעה שבדיה באופן פעיל לערוץ אשר ניסח, בפעם הראשונה, טיוטה להסכם קבע בין הצדדים, ואשר היווה בסיס לפרמטרים של קלינטון חמש שנים אחר כך.

המצב הפוליטי הנוכחי אינו מאפשר, ככל הנראה, להגיע להסדר הקבע הרצוי, ולכן יוזמה שבדית לפעילות נמרצת של הקוורטט, כדי לבחון אפשרות להגעה להסדר מדורג, לקראת הסדר קבע, שבמסגרתו תוקם, מייד, מדינה פלשתינית בגבולות זמניים, תהיה יעילה הרבה יותר מאשר מחווה חד־פעמית של הכרה במדינה וירטואלית. ישראל תהיה, בוודאי, הראשונה שתכיר במדינה החדשה, ושבדיה תוכל להצטרף אליה.