עיתונאי אמור לחפש את האמת. במזרח התיכון עיתונאי מחפש קודם כל להיות באופנה. ואולי זה מסביר מדוע התקשורת הבינלאומית מסקרת כפי שהיא מסקרת את הנעשה באזורנו. יש שיגידו שהסיקור החד-צדדי נובע מהסברה לקויה. אחרים יבחרו לטעון כי המדיניות הלא עקבית של מדינת ישראל אחראית לתוצאה הלא מלבבת. ויהיו כאלה שישימו את האצבע דווקא על מקור גאוותנו - הדמוקרטיה הישראלית - כאחראית למצב מאחר שהיא מתמודדת מול מסר אחיד של הצד השני. תהא הסיבה אשר תהא, לא ברור מדוע בחר מי שבחר בירושלים להעניק לתקשורת הבינלאומית עוד סיבה לזכות בנקודות ממש ערב השקתו בים של מופע הפרובוקטיבי "המשט לעזה 2". מישהו במטה ההסברה הלאומי סבר כי יש לאיים על כתבים זרים ולהתריע בפניהם כי "השתתפות במשט משמעותה הפרה מכוונת של החוק הישראלי שעלולה להוביל למניעת כניסה במשך עשר שנים למדינת ישראל, החרמת ציוד וסנקציות נוספות לכל משתתפיה". ישראל היא מדינת חוק, והחוק קובע כי אדם המנסה להיכנס לארץ באופן בלתי חוקי מסתכן בפני איסור כניסה לארץ למשך עשר שנים. אפשר תמיד לבוא ולטעון כי פעילי המשט בכלל מבקשים להגיע לעזה, אך זאת היתממות. טוב עשה אתמול נתניהו שהחליט לבחון את הדבר מחדש. למעשה, כל נוסעי המשט עד שלשום היו באותה קטגוריה. עתה הם זכו מההפקר וזכו הודות להחלטה התמוהה משלשום למעמד מיוחד. הייתי לפני שנה עם קבוצת כתבים על סיפון אחד הסטי"לים של חיל הים שיצא לקראת המשט הטורקי. המשט לא פרץ את המצור, אך התוצאות מבחינת ישראל היו נוראיות: צילומי אלימות "הפעילים ההומניטריים" פורסמו כמעט רק בארץ, ובחו"ל הדגישו את מותם של תשעת הפעילים הטורקים בכיסוי חד-צדדי ומזיק. אתמול דנו בירושלים אם יש לאפשר לכתבים הזרים שיהיו על המשט לעבוד. הוחלט בצדק לאפשר להם. לא כך היו פני הדברים לפני שנה, מה שאיפשר לרשתות הערביות להוביל את הכותרות.
