יש לנו זכות, אבל צריך רגישות

לא אחת חוויתי כאן את דעתי, שהממשלה שוגה בסרבה לצמצם באורח ניכר את הבנייה ביהודה ובשומרון כל עוד מתנהל משא ומתן עם הרשות הפלשתינית. אפשר להבין לליבו של אבו מאזן החש כי הוא משוחח עם בני שיחו הישראלים, אבל בינתיים הם משנים באורח משמעותי את המציאות הדמוגרפית לרעתו. זו גם דעתי עתה. הפלשתינים חיבלו במשא ומתן, וישראל תרמה את חלקה בנושא זה, ולפיכך שני הצדדים חשודים כי הנהגותיהם אינן מתכוונות ברצינות לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

העמדה הפלשתינית מתחזקת בטענה כי בנייה רחבה עלולה לפצל את השטח שנועד למדינה הפלשתינית. אבו מאזן נחשף כסרבן שלום לא בטיעוניו נגד הבנייה אלא בהתחמקותו מלהכיר בתביעות הבסיסיות הצודקות של ישראל, ובשני פרקים בביוגרפיה שלו כשדחה מהלכי שלום של אהוד ברק ואהוד אולמרט.

המצב השתנה לאחרונה. הפלשתינים פרשו מהמשא ומתן ומחקו את התיווך האמריקני; פנו למועצת הביטחון לכפות על ישראל פתרון המבוסס על נסיגה צה"לית מוחלטת ועל שיגור כוחות בינלאומיים לשטחים; ומשתעשעים בכוונה להביא להרשעת ישראל כמי שביצעה פשעי מלחמה שעה שבפועל חמאס גרם לכך, וצה"ל והשב"כ הצילו את אבו מאזן מהפיכה אלימה נגדו.

בלי משא ומתן מדיני פוחתת ההבנה לתביעה הפלשתינית. ממש כפי שהיא פוחתת כאשר אבו מאזן מסרב להכיר בישראל כבמדינת העם היהודי. בלי מגעים בקו ירושלים־רמאללה מתחדשת ההתכתשות על הבנייה מעבר לקו הירוק.

בירושלים המצב ייחודי. היהודים קדמו לערבים באכלוס ירושלים ובקידושה, אבל מעולם לא שללו את טיעונם כי היא תופסת מקום נכבד גם בהוויה של הנצרות ושל האיסלאם.

רק שמאז חורבן בית שני נשא העם היהודי את עיניו לירושלים. התפילות שיישמעו הערב ומחר בבתי הכנסת יעידו עד כמה עתיק הגעגוע. כפי שהדברים נאמרים גם בימי חול - "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". את זכות השיבה היהודית הזאת אין מי שיעצור מבית אם כי על ישראל לגלות יותר רגישות להסתייגות האמריקנית.

היא בליבנו זה 3,000 שנים - כפי שתיארה זאת נעמי שמר, כמות שהיא - "העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה".