שני מספרים סתמיים מרחפים היום מעל הקלפיות בטורקיה - 330 ו-367. שניהם עוסקים בחברי הפרלמנט. הנמוך נחוץ לרג'פ טאיפ ארדואן כדי ליזום שינויים בחוקה החילונית שמקורה באטאטורק ושיובאו לאישור במשאל עם. הגבוה יספיק לו כדי לאשר את התיקונים בפרלמנט ולפטור אותו מחובת משאל העם. כדי להגיע אליו בבחירות מתרוצץ ארדואן בכל רחבי טורקיה. לכולם ברור שיזכה בפעם השלישית, אבל הוא עשוי לאבד קולות של כורדים. זה יעמעם את ניצחונו, וזו נחמת מה. לפי הפרופ' אהוד טולידאנו, ארדואן הוא עילוי פוליטי. הוא קרא נכון את הלכי הרוח בחברה הטורקית ואינו האיש הקיצוני כפי שהוא מוצג מחוץ לגבולות ארצו, אם כי מדיניות החוץ שלו מזיקה למדינתו. שאיפתו נותרה חידה. ייתכן כי מדובר במגלומן, שחולם להחזיר עטרה ליושנה. אפשר שמדובר בחידוש האימפריה העות'מאנית. בארצו מדברים בחיבה על "עות'מאניזם חדש", אבל יש גם געגוע אל אבי האומה החילוני אטאטורק, שהישגיו הגדולים אחרי מלחמת העולם הראשונה נשחקו בידי ארדואן. איש אינו סבור כי טורקיה תצא לכבוש את המסילה החיג'אזית עד ערב הסעודית. גם לא שתנסה לכפוף למרותה את סוריה ולבנון וארץ ישראל. אבל מדברים על משהו מהניחוח ההוא. ככל שמדינות ערב יתפרקו משלטון מרכזי להתאגדות של שבטים ומשפחות ועממים קטנים - כן משתפרים בהדרגה סיכוייה של טורקיה להפוך את אנקרה לבירה החשובה והפטרונית באזור. למרות שארדואן שיפר לכאורה את יחסיו עם איראן, שתי המדינות מצויות על מסלול של התנגשות, סבור הפרופ' איתמר רבינוביץ'. אנקרה לא הפכה את טהרן לבעלת בריתה אלא נותרה גורם המתחרה על ההגמוניה באזור, ומכאן התנגדותה של טורקיה למדיניות הגרעין של האייתוללות. יש לו אסטרטגיה אשר הובילה אותו לנסות את כוחו בתיווך ישראלי-סורי, להתערב ברצועת עזה ולגבות את משט הדמים במאי 2010, ועתה גם לצאת בחריפות נגד בשאר אסד. זאת בעיקר בגלל לחצים פנימיים של דעת הקהל הטורקית ערב הבחירות. אך אין מקום לטעויות. עם סגירת הקלפיות ימתן ארדואן את התגרותו בסוכן הנאמן של איראן, שנאבק מדמשק על חייו הפוליטיים. אם אסד ינצח - ארדואן יעשה עימו "ביזנס". אחרי שנכשל ניסיונו להתחבר לכלכלת אירופה יש לארדואן אינטרס ברור להיהפך למעצמה מזרח-תיכונית. הוא מצליח. בעזרת יריביו במערב, ששחקו את מעמדו המיוחד של הצבא הטורקי כפי שנקבע בחוקה אשר ארדואן פועל בהתמדה למוחקה.
