ביום ראשון הקרוב יציין העולם הערבי את "יום הנכסה" - יום השנה לתבוסתו במלחמת ששת הימים. היה זה הנשיא המצרי, גמאל עבד אל-נאצר, שטבע את השם נכסה - מכה קלה או מפלה זמנית - בניסיון לרכך את עוצמת המהלומה שספגה מצרים בהנהגתו במלחמה. שהרי, כך הסביר נאצר, אין המדובר באסון דוגמת הנכבה הפלשתינית של שנת 1948, אלא במשבר זמני שעליו תוכל מצרים להתגבר עד מהרה. כמו ערב מלחמת ששת הימים - אחזה אופוריה בקרב רבים בעולם הערבי בציפייה לשיטפון אנושי של עשרות אלפי פליטים פלשתינים שישטוף את גבולותיה של ישראל. הם מקווים למעין שידור חוזר, רב עוצמה הרבה יותר, של אירועי יום הנכבה, או אף של המהפכות בתוניס ובמצרים שמוטטו את המשטרים במדינות אלה. אבל יש להניח כי כמו בשנת 1967 סופה של האופוריה הערבית, ובוודאי זו הפלשתינית, יהיה במפח נפש. למרות ההזדהות הקולנית עם העניין הפלשתיני, הרי שהעולם הערבי שקוע בענייניו ולאיש בקהיר, בביירות, בדמשק או ברמת עמון אין חשק רב לשקוע מחדש בביצת המאבק בישראל למענם של הפלשתינים. לבנון הרשמית מבטאת היטב הלך רוח זה. ביום הנכבה ירו חיילי הצבא הלבנוני לעבר המפגינים הפלשתינים שביקשו להתקדם לעבר גדר הגבול עם ישראל. ואילו לקראת "יום הנכסה" הכריז הצבא הלבנוני על אזור הגבול כשטח צבאי סגור שכל המתקרב אליו מסכן את חייו. אפילו המשטר הסורי, המעונין להרוויח כמה נקודות מעימות מחודש בין חיילי צה"ל לבין מפגינים פלשתינים בגבול ברמת הגולן - אפילו הוא חושש מפני עימות עם ישראל. אחרי הכל, אסד זקוק לחיילי הצבא הסורי כדי להרוג במפגינים נגדו ולפיכך המאבק בישראל הוא בעדיפות משנית בעבורו. היערכות מתאימה של צה"ל למול מצעד הפליטים הפלשתינים תשלול מאלה את הרווחים התעמולתיים שלהם הם מצפים. וכך ייוותרו הפלשתינים לבדם - בלא העולם הערבי שממילא אינו נכון להיאבק למענם, בלא הקהילה הבינלאומית, וחשוב מכל, בלא תמיכתו של הציבור הישראלי הדוחה ברובו המכריע את הקישור שעושים הפלשתינים בין מלחמת העצמאות לבין מלחמת ששת הימים. אחרי הכל, קישור זה מלמד לכאורה כי מבחינתם של הפלשתינים אין המדובר בטיפול בתוצאות מלחמת ששת הימים (דרישה לנסיגה ישראלית אל קוי 4 ביוני 1967), אלא בפתיחה מחודשת של תיקי 1948 - זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים לשטחי מדינת ישראל, תוך שלילת זכותו של העם היהודי למדינה משלו.
