אובאמה מתחיל להבין שצדקנו?

היה ברור שנאומו של הנשיא אובאמה לפני עצרת האו"ם בשבוע שעבר לא יהיה שגרתי ולא יחזור על העמדות המקובלות והידועות לגבי מקומה ותפקידה של ארה"ב במשפחת העמים. גרמו לכך גם המשבר באוקראינה, אך בעיקר התקדמות דאעש בסוריה ובעיראק וצעדי הנגד שהנשיא נקט, כפי שהתבטא, כדי "להשפילו ולהרסו". הגם שהמבצע הצבאי בראשות ארה"ב ובשיתוף קואליציה בינלאומית עודנו מוגבל למדי, הרי שמבחינת אובאמה ורתיעתו הידועה מפני מעורבות יתר אמריקנית בסכסוכים בינלאומיים, זו פרשת דרכים משמעותית - בוודאי בהשוואה לסיסמה "להוביל מאחור" שדגל בה בעבר.

כשאובאמה הגיע בנאומו לסכסוך הישראלי־פלשתיני היה נדמה בתחילה ששוב יסתפק בחזרה על המנטרות הידועות כגון "הסטטוס קוו איננו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן", "אמריקה תתמיד במאמציה להביא לשלום" ועוד. אובאמה הרי טען כי הגם ש"האלימות באזור גרמה לישראלים רבים לומר נואש", הרי שהעולם יהיה "מקום צודק יותר אם יוגשם פתרון שתי המדינות." אך הוא הפתיע והשמיע דברים ששום נשיא אמריקני לפניו לא הסכים לבטא ובוודאי לא בצורה כה מפורשת: "המצב בעיראק, בסוריה ובלוב צריך לרפא את כולם מהאשליה שהסכסוך הזה (הישראלי־פלשתיני) הוא המקור לבעיות באזור. זמן רב מדי (הסכסוך) שימש כאמצעי להטות את תשומת הלב של האנשים מהבעיות".

כשקראתי את הדברים הללו בנוסח הרשמי המלא של הנאום, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. שנים רבות מכוונים מאמצי ההסברה והמדיניות של מדינת ישראל, בלא הצלחה מרובה, כדי לנתץ את הטיעון השקרי שהסכסוך עם הפלשתינים הוא שורש כל הצרות במזרח התיכון, ובפרט של אלו של ארה"ב עם העולם הערבי, והנה בא לא אחר מאובאמה ואומר בפה מלא ובהדגשה דברים שפירושם היחידי והברור הוא שצדקנו. לא עוד "הדרך לבגדד עוברת בירושלים" של זביגנייב בז'ז'ינסקי, יועצו לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר; לא עוד "סיכון חייהם של חיילים אמריקנים בעיראק ובאפגניסטן בגלל אי־יישוב הבעיה הפלשתינית" של מזכירת המדינה לשעבר הילארי קלינטון והגנרל פטריאוס; לא עוד כל אותן רמיזות מרושעות ומכוונות נגד ישראל על אחריותה העיקרית, כביכול, ולעיתים אף הבלעדית, לכל הדברים הרעים שקרו וקורים בחלק זה של העולם.

ייתכן שחלק ממניעיו של אובאמה לומר את הדברים היו גם תועלתיים ופוליטיים: בחירות מחצית הקדנציה בפתח, וחוץ מזה הרי התזה שהאשמה, כביכול, בכל הצרות במזרח־התיכון היא בסכסוך הישראלי־פלשתיני רק מבליטה את אי־הצלחתה, לפחות בעיני חלק מהמשקיפים, של ארה"ב להביא לפתרונו. ייתכן גם שהנשיא ויועציו פשוט הגיעו למסקנה ההגיונית המתבקשת שהכאוס ההולך ומתפשט במזרח התיכון והעלול לזלוף גם לאירופה ולארה"ב עצמה - חמור ומסוכן מדי מכדי להמשיך ולכסותו בתירוץ של הנושא הפלשתיני.

תהא הסיבה אשר תהא - בכל מקרה זו הצלחה משמעותית למדיניות ולהסברה של ישראל. אל לנו אמנם להשלות את עצמנו ולהאמין שלא יהיו מי שינסו להחזיר את הנושא של אשמת הסכסוך, וליתר דיוק את אשמת ישראל לסכסוך, לשיח המדיני, אך גם אם כך, לא בנקל ניתן יהיה למחוק את רישומה של ההצהרה של אובאמה.

מי שבוודאי לא היה מאושר מנאום אובאמה הוא אבו מאזן שאיננו מחמיץ שום הזדמנות כדי לזעוק חמס על כך שבגלל בעיות דאעש העולם עלול לשכוח את הבעיה הפלשתינית. ייתכן אפילו שנאום השטנה שלו קשור גם בכעסו על הנשיא אובאמה: אף שאובאמה הבהיר, כאמור, שהנושא הפלשתיני איננו יורד מסדר היום, ייתכן שאותו קטע חשוב בנאומו הוא סימן לכך שוושינגטון החליטה שיש לראות את הדברים בפרופורציה ורמז לכך שהיא איננה מתכוונת לתמוך בתוכנית השלום "החדשה" של אבו מאזן ובמהלכיו המתוכננים במועצת הביטחון. בכל מקרה, אפשר לראות גם בגינוי החריף של מחלקת המדינה האמריקנית לנאום ההסתה של אבו מאזן בעצרת, אישור להשערה זו.