החודש לפני 40 שנים חדלתי לעשן, ואני מודה לעצמי שהלכתי ברחוב בניו יורק, השלכתי את בדל הסיגריה ולא יספתי. עד אז שנאתי את הניקוטין ואת עצמי. מבחינתי, הודעת הממשלה מאתמול על צאתה למלחמה בעישון עונה על האינטרס שלי כמי שנגמל מן הנוהג המזיק והמסוכן והמכביד. להוסיף מיסוי על מי שידבקו בסיגריות? איני נפגע. לצמצם את מספר האתרים הציבוריים שבהם העישון מותר? לרווחתי ולנוחותי. אין ספק כי הכוונה טובה וראויה. בכל זאת, יש מקום למתן את המהלך. מפני שציבור רחב הנגוע בהרגל זה צריך לסיגריות, ויש להעניק לו מרחב מחיה גם אם נכון וראוי לדבר על ליבו בכל כלי התקשורת לחדול מהעישון. תעמולה והסברה הם דבר אחד. אך איסור כולל הדוחק את רגלו מכל מקום ברשות הרבים; מכל פינה בכל פארק ובית מלון ומסעדה - זו יצירת תחושה פסיכולוגית כאילו מדובר באנשים נגועים, מצורעים, מנודים. זה שגוי. למשל, ודאי שיש לאסור על עישון במסעדה. אך אם באזור של מסעדות תימצא אחת אשר תכריז מראש כי הדבר מותר בתחומה - ובתנאי שהדבר עולה בקנה אחד עם כללי כיבוי האש - מדוע לא? הרוב יפנה למסעדות שבהן העישון אסור, ומיעוט שיבחר בכך יוכל להתכנס במקום אפוף עשן, שהרתיע והתריע על כך מראש. רדיפת המעשנים תביא לתוצאות טובות במקרים רבים, אבל גם להפך. יהיו מי שהמסע נגד העישון יגרום להם להמרות את רצון השלטונות. אין ביטחון כי יפחת מספר המעשנים. הם יסתתרו? אולי, ומה התועלת, שציבור לגיטימי וערכי יחוש נרדף- בסופו של דבר העישון אינו גרוע משכרות הגובה חיי אדם בכביש. אסור לדחוק אותו לפינת זווית שתפתח עוד זן של סוחרי סמים. גם טענת העישון הפסיבי אינה כה מוחצת כפי שנשמעת. העשן העולה מן האוטובוס ברחוב גרוע פי כמה ממה שעלול לחלחל בבית דירות גדול דרך המזגן. הסיגריות הן דבר רע. מי שניסה מכיר את ההתמכרות והפרשת החומרים בגרון ובריאות, ושמע על מי שלקו בעטיו של הניקוטין במחלת הסרטן. אך זכויות הפרט כוללות גם את ההיתר של האזרח לאמץ לעצמו החלטות שגויות.
