דקות הפתיחה היו מאוד מבטיחות מבחינת שחקני מנצ'סטר, שהגיעו מאוד מוכנים; הם לחצו את ברצלונה בשטחה ולא איפשרו לאמנים הספרדים את הנעת הכדור המפורסמת. העבודה של פארק מול אלבס ניטרלה את אחד הכלים היותר קטלניים של ברמחטנה. בודדים השחקנים שמסוגלים לעשות זאת מול המגן הנהדר הזה, אבל המנוע הקוריאני הוכיח שוב את חשיבותו הטקטית. גיגס נצמד לצ'אבי ועשה עבודה טובה, אבל מיד התעורר ספק עד מתי תוכל יונייטד להחזיק בקצב כזה מול המכונה המשומנת של גוארדיולה. חלפו בסך הכל 15 דקות עד שברצלונה השתחררה והחלב בהנעת הכדור המושלמת שמתישה וכותשת כל יריב. מאותו רגע הפך המשחק לאחד המפגשים היותר חד צדדיים בהיסטוריית הגמרים. ברגעים אלה ניתן היה להבחין בפער המדהים בין השתיים - יונייטד פשוט רדפה אחרי הרוח, מתוסכלת ומתקשה לייצר ולו שבריר של התקפה. השער של פדרו היה כל כך טיפוסי לקבוצה הזו. כניסה חכמה של צאבי לשטח המת בין הקישור להגנה, וכאשר המוסר הטוב בעולם מקבל את הכדור בעמדה הזו אפשר כבר להתחבק. המחצית השנייה היתה עוד קונצרט שייכנס לספרי ההיסטוריה. זה היה מפגן בלתי נשכח של יכולת אישית, תנועה ופירגון. לא בכדי הקבוצה האחרונה שהצליחה לעצור את ברצלונה היתה אינטר של מוריניו. רק התגוננות רצופה של מכונה הגנתית חסרת פשרות יכולה לאיים על קבוצה כזו. רק עם משחק נגטיבי שמושרש עמוק מאוד ניתן לעשות משהו מול בארסה וצורת משחק שכזו לא נמצאת בד.נ.א של יונייטד הגאה, שרגילה לשלוט ולנצח מאז הקמתה. ההרגשה היא שאפילו אלכס פרגוסון, הווינר הגדול של הכדורגל האירופי בעשרים השנים האחרונות, יורד מהמשחק הזה כשבלבו השלמה עם כך שהרגע הוא הפסיד לקבוצה הגדולה בכל הזמנים.
