אתמול פתחה מצרים את מעבר רפיח בגבולה עם רצועת עזה, ובכך הביאה לסיומו סגר בן ארבע שנים שאותו הטילה קהיר של חוסני מובארק על ארגון חמאס לאחר שזה השתלט על רצועת עזה. פתיחת מעבר רפיח מבשרת את קיצה של הברית הבלתי מוצהרת בין קהיר לירושלים. ברית זו היתה מבוססת על הכרה משותפת לישראל ולמצרים כי שלטון חמאס ברצועת עזה מהווה איום לשתי המדינות, ולפיכך לשתיהן היה אינטרס משותף להיאבק בחמאס ואף להביא להפלתו. מצרים של מובארק ראתה בשלטון חמאס משום איום, לא רק בשל הסכנה כי מדיניותו הרדיקלית תוביל לעימות מחודש עם ישראל, אלא גם ובעיקר בשל קשרי חמאס עם תנועת האחים המוסלמים המצרית. אלא שהמשטר המצרי הנוכחי, משטרו של הגנרל טנטאווי ועמיתיו לכת הצבאית השולטת כיום בקהיר, חלש מכדי להגדיר לעצמו מיהם אויביו או ידידיו. השלטון המצרי עסוק כיום מעל לראש בקרב הישרדות לנוכח האתגרים העצומים שבפניהם הוא ניצב. אחרי הכל, בשעה שפורסמה בקהיר ההכרזה על פתיחת מעבר רפיח, מלאה כיכר תחריר המוני מפגינים שקראו להעברת השלטון במדינה מן הצבא לידי ממשלה אזרחית. המוני מפגינים אלה נזכרו באיחור מה כי גם הגנרל טנטאווי היה בעל ברית, ושמא בן טיפוחים, קרוב של הנשיא המודח חוסני מובארק. מי שהדיר רגליו מן ההפגנה נגד הצבא היו דווקא אנשי האחים המוסלמים, וכך התברר שוב כי במצרים החדשה אין האחים המוסלמים, תאומיה של תנועת החמאס, משום אויב של המשטר ושל המדינה המצרית, אלא שותף פוטנציאלי לעשייה הפוליטית ובעתיד לתהליך קבלת ההחלטות בקהיר. פתיחת מעבר רפיח אינה מעלה או מורידה, שהרי יש להניח כי את אמצעי הלחימה יוסיפו אנשי החמאס להבריח כבעבר במנהרות המקשרות את רצועת עזה עם מדבר סיני. אבל לפתיחת המעבר משמעות סמלית ברורה - מצרים שבה למלא תפקיד בזירה הפלשתינית. רק העתיד ילמד אם מצרים תיגרר, בלחץ דעת הקהל בקהיר, אחרי חמאס, או שמא תשוב ותמצא את האיזון בין הצורך לרצות את הרחוב המצרי לבין הצורך לקיים דיאלוג ולהגיע להבנה עם ישראל, וקודם לכן גם עם הרשות הפלשתינית.
