השלטון הצבאי-זמני במצרים החליט באורח חד-צדדי לפתוח את מעבר רפיח לרצועת עזה. אמנם יש לו התחייבות מילולית מעורפלת לפעול נגד החדרת נשק איראני לממשלת חמאס, אבל הצדדים לסכסוכים במזרח התיכון יודעים כי מדובר בהבטחות שווא. ההבטחות האלה הן במעמד של נרות חנוכה. מותר לראותן, אבל אין להן שימוש. שתי תזכורות: משנכשלה במלחמת לבנון השנייה הטילה הממשלה דאז את יהבה על החלטה חסרת ערך של מועצת הביטחון האוסרת להעביר נשק לחיזבאללה. אך זרימת הנשק בקו טהרן-דמשק-ביירות נמשכה כסדרה, ללא הפוגה. עכשיו טוענים אהוד אולמרט ועמיר פרץ כי הביאו שקט לגבול הצפון. אך את השקט הזה הציע להם חסן נסראללה ביום שבו נחטפו ונרצחו שני חיילים ישראלים. המלחמה הרעה את המצב. הוא הדין בעזה. בהיפתח מבצע עופרת יצוקה ביקשו ברק ואשכנזי - אז עדיין ביחד - לסיימו בהקדם. אולמרט וגלנט סברו כי יש להמשיך לחתור להכרעה. המבצע נעצר באמצע הדרך. בלי הכרעה צבאית, אבל מאוחר ורחוק מכדי למנוע את הקמת ועדת גולדסטון. הממשלה התנחמה במצור שהטילה מאז ועד עתה על עזה. עכשיו הוא נפרם. אין זאת אומרת שמצרים תפתח שער רחב להחדרת טילים כבדים לרצועה. אך שיתוף הפעולה - העקרוני, לפחות - שאפיין את יחסי ישראל-מצרים למניעת חימוש הרצועה אינו קיים עוד. מצרים, או אזרחיה הבדואים בחצי האי סיני, יחליטו לבד כמה רקטות יגיעו לחמאס ומתי. נוצרה, אפוא, מציאות סבוכה. המצור על עזה נראה עתה ככברה מנוקבת, חבית עם תחתית פעורה. רק שכמו באמירה האמריקנית - אם הלימון פגום, עשה ממנו מיץ לימון. המירב שישראל יכולה להפיק ממצב שהסתבך הוא היחלצות מן הטיעון האנטישמי כאילו היא מרעיבה את תושבי עזה ופוגעת בחופש התנועה של תושביה וסוחריה. הרע במיעוטו הוא להסביר בכל בירה אפשרית כי המצור תם. המשט הבא מיותר. כל הדרכים מובילות לעזה וממנה. ישראל יוצאת מסיפור המעשה. לפחות זה.
