זה עובד. בתיאוריה

מנהיגי המערב, ובהם נשיא ארה"ב, מלאי התפעלות מאביב העמים הערבי. לא ברור אם בסופו של דבר נקבל משטר דמוקרטי במצרים או בתימן, אבל כבוד לרצון הרחוב יש גם יש. ומה לגבי כיבוד רצונו של הבוחר הישראלי? כלום ייתכן כי לנשיא האמריקני יש היום אוזן קשבת לדמוקרטיה בהתהוות, אם בכלל, ולא לדמוקרטיה שחיה ונושמת זה 63 שנה-

בשלושה דברים חלק ראש הממשלה על אובאמה בוושינגטון: בעיית הפליטים שלא הובהרה בנאום ביום חמישי; מו"מ עם הפלשתינים גם אם מחצית מהמנהיגות שלהם היום לא מכירה כלל בקיומה של מדינת ישראל (וחצייה השני לא מכיר בקיומה של מדינה יהודית); ואי הכרה בחיוניות של נוכחות צבאית ישראלית בבקעה.

אובאמה אמנם מאמץ את עמדת ישראל ולא מציב את זכות השיבה כתנאי מוקדם במו"מ, אך הוא אינו מקבל את דרישת ישראל הברורה שהפלשתינים יוותרו על אותו רעיון. התנגדות לזכות השיבה, שאותה דורשים הפלשתינים, היא אולי הקונצנזוס האחרון הקיים בחברה הישראלית (להוציא מיעוט קטן ורדיקלי).

גם בעניין מגעים עם רשות פלשתינית שחצייה חמאס יש לחברה הישראלית בעיה. תחשבו לרגע שאובאמה מגיע לרכוש דירה ומגלה בתוכה דייר שמתגורר שם ומסרב לעזוב, ואף טוען כי הוא מחזיק ב-50 אחוזים ממנה. האם אובאמה היה רוכש את הדירה? מאיתנו לא מצפים רק לרכוש דירה, מאיתנו מצפים לחתום על הסכם שלום עם "דייר" שכלל לא מכיר בנו.

נתניהו הכיר בנאום בר-אילן ברעיון שתי מדינות לשני עמים. גם אלה בקרב הפלשתינים המוכנים לקבל את רעיון שתי המדינות טרם מוכנים לקבל את רעיון שני העמים.

הרוב המוחץ בעם רוצה שלום (ובצדק), אבל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של הסכמים שבסופו של דבר הובילו למלחמה. האמריקנים זוכרים אולי כיצד בינואר 1973 נחתמו הסכמי פאריס שנועדו להביא שלום לווייטנאם. הם יודעים מה קרה כעבור שנתיים. יש לשאוף לשלום אמיתי ובר קיימא עם הפלשתינים. הסכם בתנאים הנוכחים אינו ריאלי, וגם אם יושג, לא יחזיק מעמד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו