בתיאוריה זה עובד

מנהיגי ערב, בעיקר אלה במפרץ הפרסי, מאוד לא אהבו אתמול את נאום אובאמה. אם יש כאלה בירושלים שלא מייחלים לראות אותו בקדנציה נוספת מחשש ללחצים עזים מוושינגטון לוויתורים, במדינות ערב כנראה מחזיקים אצבעות חזק עוד יותר למועמד הרפובליקני.

חשבנו שטהרן מאחדת מאחורי הקלעים בין ישראל לסעודיה. אפשר להוסיף היום גם את אובאמה. בנאומו אתמול הפגין הנשיא סוף סוף קוהרנטיות רבה בכל הקשור ל"אביב העמים הערבי". אובאמה המפוכח הבין כי ההמון ירד לרחוב יותר מסיבות כלכליות מאשר מסיבות פוליטיות, אבל גם הבין כי בלי תוכנית מרשל כמו לאחר מלחמת העולם השנייה אין לעולם הערבי כל סיכוי. תוניסיה ומצרים, חלוצות העולם הערבי, קורסות כלכלית. התיירים כבר לא באים. גם לא המשקיעים הזרים. אמריקה החליטה לעמוד מאחוריהם, אותה אמריקה שרק לפני שנתיים היתה בעצמה לפני קריסה.

ברק אובאמה אמנם לא ציין את סעודיה, אבל הזכיר את בחריין. זה בערך אותו הדבר. מבחינת אובאמה, דמוקרטיה אינה עוד מילה גסה בכל העולם הערבי. שעת הנאום שלו תאמה לעולם הערבי מאשר לאוזניים אמריקניות, אבל בהשוואה שעשה בין המתרחש ברחוב הערבי לבין המתיישבים הראשונים באמריקה ומלחמתם בבריטים הוא למעשה ניסה לעשות חיבור בין עמים. לאמריקה הנוצרית ולאומה המוסלמית מהמגרב ועד למזרח התיכון אותה שאיפה.

אין ספק כי בתיאוריה זה נשמע יפה, אך במציאות זה קצת יותר קשה ליישום. אבל כבר אי אפשר לבוא בטענות לחתן פרס נובל לשלום כי הוא תומך רק בחלק מהמהפכות רק בגלל אינטרסים צרים, גם אם למען האמת כל הרעיון הדמוקרטי הזה, על פי המציאות, עדיין - גם אם זה לא אלגנטי להגיד - נשמע קצת הזוי. אובאמה הסביר בנאומו כי דמוקרטיה היא לא רק בחירות אלא גם מוסדות וכבוד למיעוטים, וכי מה שנכון לגבי מיעוטים נכון גם לגבי נשים. כל זה נכון וכל זה גם מסביר מדוע האביב הזה צפוי להימשך ולהיות סגרירי.

ולנו לא נותר כעת אלא לתהות מה יבוא קודם: השלום בינינו לבין הפלשתינים או דמוקרטיה אמיתית בעולם הערבי. בל נשכח שגם קיים סיכוי כי בעוד שנתיים או שש, כשאובאמה יסיים את תפקידו, נישאר באזור שלנו בדיוק עם כל אותן צרות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו