על השופט להכריע בהקדם

במאמץ למצוא למשה קצב קורט של כף זכות ניתן לקוות כי המילים הקשות שנאמרו עליו בהכרעת הדין מענישות אותו יותר מאובדן החירות האישית שנפסקה בגזר הדין, ושהשם הרע מכביד עליו יותר מהשמן הרע. אך שלטון החוק אינו יכול להסתפק בכך וכליאתו בלתי נמנעת. רק שעתה הוא מבקש להימנע ממאסרו עד שייהפך פסק דינו לחלוט, סופי.

בנפרד מההכרעה בעניינו של קצב, שתינתן בתוך כמה ימים מפי השופט יורם דנציגר, ניתן לדון בשאלה מבחינה עקרונית. ייתכן כי גורמי אכיפת החוק סבורים כי אדם שלא נעצר עד גמר ההליכים בתחילת הדרך; והיה חופשי כל עוד התנהל נגדו דיון, ולא ניסה להימלט או לשבש הליכי משפט - ראוי גם לא להתייצב בבית הכלא עד לסיום ההליך בערעורו. שכן אם יזוכה - מי יחזיר לו את הימים שבהם ניטלה ממנו חירותו-

מצד אחר יש נאשמים המוצאים עצמם בבית המעצר עוד בטרם נידונו בערכאה ראשונה, וכן נותרו בכלא עד לסיום שלב הערעור, ומדוע ייגרע חלקם? הרי יש מקרים שבהם גם הם יוצאים זכאים. אפשר כך ואפשר אחרת וחזקה על בית המשפט העליון שיחליט על פי מידת הדין, וצריך גם לקוות כי לא יהדר נשיא בריבו, וגם לא להפך.

טענה אחת שהשמיעה אתמול הסנגוריה צריכה להידחות על פניה גם אם תתקבל בקשתה לדחות את תחילת ביצוע המאסר בן שבע השנים שנגזר בבית המשפט המחוזי. זו הטענה שלפיה כלימה תכסה את פני המדינה כולה אם יתברר שנשיאה נאסר ואחר כך זוכה ויצא לחופשי.

זה טיעון ציבורי-מוסרי, שאינו מחזיק מים. שכן אם חלילה יישב קצב לשווא בכלא (כפי שאירע לרבים וגם יקרה בעתיד) אפשר יהיה להשתתף בצערו, וכמובן יהיה צורך לפצותו ביד נדיבה, אבל שערה משערות ראשה של מערכת המשפט לא תיפול ארצה. בוודאי לא בכל הקשור להתנהלותה. המשמעות תהיה אחרת, שגם בגרימת עוול למי שהוא חף מפשע מערכת החוק הישראלית פועלת רעולת עיניים. נשיא בריבו, וכמובן מאליו גם לא דל בריבו. זו הלכת בוזגלו, והיא המסד לשוויון בפני החוק.

וככל שיקדים השופט דנציגר להכריע לכאן או לכאן - כן ייטב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו