המצעד הצבאי של צה"ל שעבר ברחובות הראשיים של ירושלים ביום העצמאות השני למדינה בשנת 1950 הוא מהזיכרונות הראשונים שלי. הייתי זאטוט רך בשנים, ששעות ארוכות לפני שהחיילים צעדו בסך לצלילי שירי לכת כבר ישב על שפת המדרכה ברחוב המלך ג'ורג' לצד אלפי אזרחים מאושרים שהתבוננו בעינים כלות בחיילים, בג'יפים ובתותחים הקלים שנעו על הכביש. הצופים מחאו כפיים בהתלהבות וזרקו פרחים על החיילים, ואני לא כל כך הבנתי ממה נובעת ההתרגשות. זכורה לי היטב גם השמחה הספונטנית והתמימה שיצאה מהלב של האזרחים בפרוס החג. נהגנו לצאת בערב למרכז העיר עם האלפים ששטפו את הרחובות. נהרנו ברחובות שקושטו בדגלי הכחול לבן אל "המשולש" הירושלמי המפורסם (רחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן יהודה) אל במות הבידור שהוצבו בכיכר ציון, כיכר מנורה וגן העצמאות. בימים ההם עדיין אף אחד לא חלם על שידורי טלוויזיה, מנגלים, פטישי פלסטיק וקצף ספריי. היינו הולכים העירה ומתבוננים במעגלי הרוקדים ריקודי עם שסחפו את כולם. את הרעב שברנו במנת פלאפל "אשתנור", קלח תירס וכוס גזוז. כמובן שאי אפשר לשכוח את יום העצמאות של 1967. ב-15 במאי נערך המצעד הצבאי במערב ירושלים במתכונת מצומצמת כדי שלא להרגיז את המלך חוסיין. צפיתי עם חברתי (שהפכה מאז לרעייתי) במסדר המרשים שבסיומו יצאו היחידות, הטנקים והשריוניות למצעד ברחובות. באותו ערב הושמע לראשונה שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" מפיה של שולי נתן במסגרת פסטיבל הזמר. כששמעתי את השיר הוא עורר בי התרגשות רבה, אבל איש לא שיער אז עד כמה מילות השיר ("איכה יבשו בורות המים - כיכר העיר ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה") תהיינה אקטואליות. שבוע לאחר מכן גויסתי לחטיבת הצנחנים של מוטה גור וב-5 ביוני, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, עלינו לירושלים להשתתף בקרבות לשחרורה של העיר, ונעמי שמר הוסיפה לשיר את הבית "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר".
