בראשית השבוע שעבר הוטל הפור בדמשק. בשאר אל-אסד החליט להטיל את אחרון קלפיו ולשגר את יחידות הצבא הסדיר לדכא את ההפגנות נגד משטרו. בכך קלע בשאר לדעת רבים בישראל, הרואים בהמשך שלטונו בסוריה משום אינטרס ישראלי, שהרי מובטח לה לישראל שכל עוד בשאר בשלטון יוסיף הצבא הסורי לעסוק בדיכוי אזרחיה של סוריה, תחת להכין עצמו לקראת מלחמה בישראל. אלא שמאמציו של המשטר לדכא את אש המרד לא עלו יפה כפי שהוכיחו אירועי יום שישי האחרון, יום הזעם. מאות אלפים של סורים שבו ויצאו לרחובות. עשרות מהם נהרגו באש החיילים והשוטרים. מתברר כי הבעיה בסוריה עמוקה מכדי שיהיה אפשר לדכאה בעזרת כידוני הצבא. אבל אפשר שבשאר אל-אסד צדק כשאמר כי סוריה אינה מוכנה עדיין לדמוקרטיה. שהרי דמוקרטיה אינה מתנה הניתנת על מגש של כסף, אלא מטרה שלשמה יש ללחום ולהיאבק. מאות אלפי סורים הוכיחו כי רצונם בחופש וכי הם נכונים להקריב את חייהם למענו. אך בכך אין די. מיליונים אחרים, ובראשם תושבי הבירה דמשק, ממשיכים להעדיף את היציבות היחסית השוררת במדינה בעשורים האחרונים תחת שלטון משפחת אסד, על פני הזינוק אל הבלתי ידוע העלול להביאם למציאות של מרחץ דמים בין עדות, דוגמת זו השוררת בעיראק או בלבנון. גם מאות אלפי מגויסי החובה והקצינים הזוטרים בצבא הסורי, רובם בני העדה הסונית, החליטו כנראה למלא את הפקודות שנתנו להם מפקדיהם, הנמנים עם העדה העלאווית, ובראשה משפחת אסד. למותר לציין ההבדל בין המציאות הסורית לזו המצרית. אפשר שבשאר מתקנא באביו. הרי את חאפז אל-אסד הביאו מעשי דיכוי אכזריים לא פחות אל שיא תהילתו הפוליטית. הוא הפך את סוריה למדינה יציבה ונעשה מדינאי בינלאומי מוכר ומוערך. כשהחלו המהומות בעולם הערבי נשמעה הטענה כי הזמנים השתנו ובשל מהפכת האינטרנט שנות ה-80, שהיו שנות הדיכוי האכזרי בסוריה, אינן יכולות לחזור על עצמן. עתה נותר לצפות ולראות אם בטענה זו היה ממש או שבסוריה מה שהיה הוא שיהיה.
