אבו מאזן אינו מנהיג
אין סיבה להצטעצע ולהכביר מילים: ברור שאם חמאס יכיר בישראל ויקבל על עצמו את מגבלות נשיאת הנשק ויביע נכונות להקים את פלשתין לצד מדינת היהודים, הוא ייהפך לחלק לגיטימי בממשלתו של אבו מאזן המוזמן לנהל משא ומתן עם בנימין נתניהו.
אך חמאס מצהיר ההפך: לא הכרה, לא משא ומתן, לא שלום. כאילו דבר לא השתנה מאז ועידת חרטום שכינסו הערבים אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967.
אתמול נסעו כמה רדופי שלום (להבדיל מרודפי שלום) לרמאללה ושמעו מפי אבו מאזן כי הוא לוליין: יכול להתחבר לחמאס ולחתום על הסדר מדיני גם יחד. כצפוי, הם חזרו עם מנטרות של אשליה עצמית כאילו יש סיכוי שבבחירות בפלשתין ינצח פת"ח את חמאס, ואולי הארגון הקיצוני יתמתן.
נתניהו ואהוד ברק אינם צריכים לשלול זאת בתוקף. מספיק שיאמרו כי יחצו את הגשר כאשר יגיעו אליו, וידונו במעמד חמאס בממשלה הפלשתינית כאשר זו תקבל, על כל פלגיה, את עקרון שתי המדינות לשני העמים.
זו היתד הישראלית להיאחז בה, אבל אין ביטחון שלא תיעקר; אין ביטחון שנוסח כזה יחזיק מעמד בזירה הבינלאומית. שכן קיים חשש כבד שמא אירופה מוכנה להתפשר על עקרונותיה ולהתדיין עם ארגון שאינו עומד בתנאי הסף הבסיסיים ביותר הנדרשים לדו-שיח דיפלומטי, אבל לישראל אין ברירה אלא לצפות מן הצד ולומר לעצמה ולעולם כי אם חמאס לא יהיה חמאס - אפשר יהיה לנהל משא ומתן עם חמאס.
לגופו של עניין, טובים הסיכויים שההסכם פת"ח-חמאס לא יחזיק מים. כבר היו כמותו בעבר וכולם הסתיימו במלחמת אחים פלשתינית. אך אם יישמר - טובים לא פחות הסיכויים שאבו מאזן יחוסל. לחמאס אין סנטימנטים. הוא יורה בבני עמו. כך נהג כאשר כבש את עזה. כרותי הרגליים מפת"ח שהשליך מחלונות הבתים ברצועה הם עדות חיה לאכזריותו. עדות חיה על קביים, בשיקום תל השומר.
אבו מאזן יודע שקיומו תלוי בעוצמתה של ישראל. אם יקום צה"ל ויפרק את מאחזיו ביהודה ובשומרון, הוא יפרק בכך גם את פת"ח.
מציאות זו לא נוצקה בתחרות בין נתניהו לבין ציפי לבני, בין אביגדור ליברמן לבין אהוד ברק. היא פרי ההוויה הפלשתינית והיא חיזוק לתחושה שאבו מאזן מדיר רגליו מכל הסדר. אפשר שהוא מתאבד פוליטי, ואפשר שבסתר ליבו הוא סוכן חשאי של יריביו, ואפשר שסתם נמאס לו. פעמיים העדיף את ההקצנה על הסדר פשרה עם ישראל ועתה הוא חוזר על כך בסיבוב השלישי, הנוכחי. הוא אינו מנהיג. אין לו את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו