זילות של הכרזת עצמאות

שני פגמים אסתטיים מעיבים על הפגנת חתני פרס ישראל למען הקמת פלשתין בגבולות 67'. האחד, שהמפגינים עשו זילות של המאורע המכונן של ההכרזה מפי דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל תוך ציטוט ממגילת העצמאות ההיסטורית, וזה פעלול שאינו במקומו; והאחר, שבעצם הימים האלה נאבקת ישראל על הזכות הטבעית לנהל משא ומתן עם הפלשתינים הסרבנים, וההפגנה הזאת סודקת את הדרישה הראויה.

ליריבי ההפגנה מימין שמורה זכות מלאה לשלול אותה ולגנות את נואמיה, וכל עוד לא מדובר בהסתה מילולית אין פסול בדו-קרב של מיקרופונים. הבעיה היא שלימין ("בוגדים") ולשמאל ("רוצחים") יש אוצר מילים עם קופות שרצים רבות מדי.

לבד מכך אין פסול בהפגנה ואין מקום לתבוע מהמשתתפים להחזיר את פרסי ישראל, ואני מעיד על כמה מהם המוכרים לי היטב כי כוונתם טובה ונאמנותם לחזון הציוני מלאה, והמחלוקת היא לשם שמיים. יהודה באואר, שהתייצב בשורה הראשונה של המפגינים, היה מורי באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו על השואה חשובים. יש לי איתו מחלוקת. לא רק על ההווה אלא גם על העבר. אך אם הוא אינו פטריוט, אני חש כי איני יכול לייחס תואר נכבד זה לאיש.

הפגנה זו נערכת בעיתוי גורלי. עיתון ה"ניו יורק טיימס" פירסם אתמול מידע, שלפיו הבית הלבן חוכך בדעתו להכין תוכנית שלום ישראלית-פלשתינית. אם תהיה כזאת, אמריקה עלולה להציגה כאולטימטום.

זה רע לישראל. גם לסיכויי השלום בכלל. אך יש בטיוטה שנחשפה בעיתון קרן אור. אמנם נאמר בה כי ארה"ב תבססה על גבולות 67' עם אפשרות לחילופי שטחים ועל צורכי הביטחון של ישראל ועל קביעת ירושלים כבירת שתי המדינות, אך גם הפלשתינים יידרשו לוותר כליל על תביעתם להחדיר את צאצאי פליטיהם מ-48' לתחומי המדינה היהודית הריבונית. חסל סדר זכות השיבה.

אם תוצג תוכנית אמריקנית רשמית כזאת, ראוי שהממשלה תנשוך את שפתיה ותתאפק מלדחותה על הסף. איני מכיר מנהיג פלשתיני שייאות לוותר על זכות השיבה שהיא מתכון לחיסול ישראל.

אם זה יקרה, ימוחזרו אירוע קמפ-דייוויד 2000 כשאהוד ברק הסכים לדון בחלוקת ירושלים ויאסר ערפאת ברח, ומ-2009 כאשר אהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הכל ונענה בכתף פלשתינית קרה.

שלום לא ייוולד מכך, וחבל. אך למזער יבין העולם בפעם השלישית - לעוד כמה שנים - כי אין עם מי לדבר ברמאללה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו