כמו הדיקטטורים הערבים שקדמו לו, נשיא תוניסיה זין בן עלי ונשיא מצרים חוסני מובארק, גם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד סבור שהעם כועס על התנהגות כוחות הביטחון, על שחיתות שרי הממשלה ועל קשיי הפרנסה, אבל את נשיאם, בשאר, הם אוהבים אהבה עזה. כמו בן עלי ומובארק בשעתם, סבור גם בשאר כי את המחאה הגואה בסוריה ניתן לעצור בצעדים ריקים מתוכן, בעזרת הבטחות מעורפלות לרפורמות, ובעיקר - על ידי גיוס הציבור הסורי בסיפורי מעשיות על מזימות וקנוניות מבית מדרשה של ישראל. בניגוד למדיניות הדיכוי של המשטר בראשיתו של גל המחאה במדינה, הגיע עתה בשאר למסקנה כי הוא אינו יכול ללכת בעקבות אביו המנוח ולהציב את כוחות הביטחון והצבא אל מול המפגינים. הדיכוי בימים הראשונים להפגנות השאיר אחריו מאות הרוגים, שרק הזינו מחאה נוספת, ובעיקר עוררו על סוריה ביקורת בינלאומית גואה ואיומים בסנקציות בינלאומיות, שמהן חושש אסד יותר מכל. לפיכך החליט בשאר לעטות בחזרה את כפפות המשי בטיפולו במפגינים. הוא הרחיק את כוחות הביטחון מהמפגינים ובכך איפשר ביום שישי את קיומן של הפגנות שקטות, שהתפזרו בלא הרוגים. בנוסף, הוא פיזר שורה של הטבות כלכליות, החליף את הממשלה, ולבסוף הבטיח לבטל את חוקי החירום הנהוגים במדינה. מדובר, כמובן, במהלכים ריקים מתוכן. כדי לקיים את המשטר הדיקטטורי בסוריה אין צורך בחוקי חירום, שהרי כאלו לא התקיימו כלל במצרים או בתוניסיה ובכל זאת המשטר במדינות אלה שלט בהן ביד רמה. הבעיה בסוריה, וזאת יודע כל סורי, אינה בנוסח כזה או אחר של סעיפי החוקה הסורית או בגובה המשכורות, אלא בעצם קיומו של משטר שושלתי של משפחת אסד, הנשען על תמיכתה של העדה העלאווית שבניה שולטים ביד חזקה בכוחות הצבא והביטחון. נראה, אפוא, כי בשאר איחר את הרכבת. מחסום הפחד בסוריה נשבר והמשטר נתפס כחסר אונים למול מתנגדיו. אם במהלך השבועות הקרובים תצטרף להפגנות מרביתה של האוכלוסייה הסורית שעודנה צופה בהן מן הצד - גורל משטרו של בשאר אל-אסד נחרץ.
