שוב רצח, שוב אישה, ושוב נראה שהחשוד הוא בן הזוג של הנרצחת. הם לא התגוררו בשכונת מצוקה; הם לא היו מוכרים לרשויות הרווחה ואכיפת החוק; השכנים לא ידעו שיש ביניהם בעיות. לכאורה "הכתובת לא היתה על הקיר". כמו כל רצח, גם הרצח הזה מזעזע אותנו לנוכח אובדן החיים, אך זאת לא התחושה היחידה שהוא מותיר. הוא מותיר גם תחושת כובד ואי-נוחות, וזאת בשל העובדה שאירוע מסוג זה מנפץ את המיתוסים שלנו לגבי תופעת האלימות במשפחה. בני אדם נוטים להאמין שאלימות במשפחה היא בהכרח נחלתן של השכבות החלשות ותוצר של עוני, מצוקה וכו'. גורמים כאלה אמנם עלולים להגביר את הסיכון לאלימות ולרצח, אך לא מדובר בגורמים הכרחיים. האמונה שאלה הם תנאים הכרחיים מאפשרת לרוב הציבור להמשיך ולהאמין ש"במשפחה שלי זה לא יקרה". עם זאת, במציאות, כפי שמראים המחקרים, האלימות והרצח במשפחה חוצים גבולות של מעמדות חברתיים וקבוצות אתניות. מה שמבדיל בין נשים בנות מעמד חברתי גבוה לבין נשים בנות מעמד חברתי נמוך זאת הנטייה לדווח לרשויות על האלימות. לעיתים, דווקא נשים שמשתייכות למעמד סוציו-אקונומי בינוני וגבוה מתקשות להתלונן, לפנות לגורמי הרווחה ו/או לעזוב. לאור הנטייה של גברים אלימים להטריד את בנות הזוג לא רק בבית אלא גם במקום העבודה, לפרידה מבן הזוג, שגם כך גובה מחיר כבד, מתלווה לעיתים רבות גם הצורך להחליף את מקום העבודה. בנוסף, הן נמנעות מלדווח למשטרה כיוון שהן חשות שזאת בושה להודות במה שקורה להן. גם הן מאמינות באותם המיתוסים שהזכרתי קודם ומרגישות שזה לא אמור היה לקרות להן, וכי אם הן ידווחו הרי הן יצטרפו לאותה קבוצה של נשים חלשות ונזקקות, שלדעתן בדרך כלל פונות למשטרה. לא ניתן לקבל עזרה מבלי לבקש עזרה. לכן חשוב מאוד שנשים שחוות התעללות נפשית, פיזית או מינית יפנו לקבלת עזרה וייעוץ. הפנייה לייעוץ חשובה מאוד, במיוחד אם האישה מחליטה לעזוב, היות שמחקרים מראים כי הסכנה לרצח עולה בשלב הפרידה ובתקופה הראשונה שלאחר הפרידה. אני לא יודעת מה קדם לרצח בתל אביב, אבל אני משערת שהכתובת היתה על הקיר. לצערי, היא הוסתרה מעיני החברה. הכותבת היא קרימינולוגית חברתית-שיקומית ומרצה לקרימינולוגיה במרכז האוניברסיטאי אריאל ובמכללה האקדמית צפת
